דוח תקופתי- אפריל 2023

הרצל בתקשורת

 

מאת ד"ר אנטון ברקובסקי

 

בעיתונות

 

ב"סגולה" נותחו בהרחבה המשמעויות של משפט האגדה "לשנה הבאה בירושלים", בדגש על המטען הפוליטי-פולמוסי שעשו בו שימוש פעילים דתיים ופוליטיים בארה"ב. בין השאר הודגש בכתבה השימוש שעשה במשפט הזה הרצל בחיבורו "מדינת היהודים", וזאת לשם קידום רעיונותיו הציוניים.[1]

לטענת איתן אבריאל, המאבק ברפורמה המשפטית חייב להסתיים עם כינון של חוקה בישראל, שתסדיר בין השאר את היחס בין הלאום לדת. המחבר פירט את הדעות והמאבקים בתנועה הציונית בנושא טרם קום המדינה ובמערכת הפוליטית הישראלית מאז קבלת העצמאות. הרצל הוזכר בכתבה - בתור מקדימה של תנועת העבודה שבסופו של דבר עיצבה את מגילת העצמאות: "הגדולה של הרצל היא שהוא יצר תנועה קטנה יחסית, אבל עם מסר ברור, ארגון ופעולה מדינית...".[2]

ב"ג'רוזלם פוסט" תואר מאבק ברפורמה המשפטית בעזרת כלים אומנותיים, ביניהם תוך כדי שימוש בדמותו ודבריו של חוזה המדינה, כמו במקרה של הצמדת הסלוגן "זו לא אגדה זו הפיכה!" לאנדרטה של הרצל שבהרצליה.[3]

לטענת פרופ' מוטי גולני ב"הארץ", מדינת ישראל לא קמה כמדינה דמוקרטית; והתנועה הציונית, מהרצל עד ויצמן, לא היתה דמוקרטית כלל. כהוכחה לכך הזכיר גולני את יחסם העוין לכאורה של ראשי הציונות וביניהם של הרצל כלפי דמוקרטיה. בין השאר ציין, כי הרצל בתור המייסד של ההסתדרות הציונית העולמית היה רק "מוקף בקישוטים דמוקרטיים"; כאשר התייצבה מולו האופוזיציה בדמות "הפרקציה הדמוקרטית" - "הרצל התקשה לשאת את עצם קיומה". עוד כתב גולני, כי "הדמוקרטיה הציונית של הרצל ושל ויצמן היתה פרי העובדה, שתנועה טרנס-לאומית חוצה יבשות שאין מדינה בעורפה כדי לגבותה, לא יכולה להתקיים אלא עם רצונם הטוב של חבריה", וש"מאז המופע שביים הרצל בקזינו בבאזל... הקפידו ראשי הציונות... על הטקס הדמוקרטי. עם השנים התברר שלעיתים האילוץ, אפילו הטקסי, הופך עם הזמן להרגל שקשה להיגמל ממנו".[4]

ב"הארץ" הופיע המאמר של פרופ' יוסף אגסי ז"ל משנת 2018, בו מופיעה סקירה היסטורית על אודות המשיחיות הדתית-לאומית פוליטית בארץ. הרצל צוין במאמר - כמקימה של הציונות המדינית, הנלחמת מול זו המעשית של ויצמן ובן-גוריון. לטענת אגסי, שני המחנות הללו לא הצליחו לפתור את הבעיה הדמוגרפית בארץ, כאשר "העדר פתרון אפשר לרב מאיר כהנא להציע לגרש את תושבי ישראל הלא-יהודיים באמתלה שזוהי הארץ המובטחת".[5]

לקראת חג הפסח כתב מיכאל קליינר, נשיא בית הדין של הליכוד, על המצב הנוכחי בארץ, וזאת על רקע הצורך להמשיך ברפורמה המשפטית. הכתבה כללה סקירה היסטורית, שבה צוינו בין השאר: הקמת התנועה הציונית על ידי הרצל, השוואתו עם משה רבנו בתור מנהיג של 70 קהילות יהודיות שהתמזגו לאומה אחת, פירוט השקפותיו של חוזה המדינה, אופיו והגותו, והדגשת תרומתו הרבה ליהדות, לציונות ולמדינת ישראל.[6]

במכתב ל"מערכת הארץ" הביע אדם קלר סלידה עמוקה מעצם המנהג של הקרבת קורבנות בכלל, ובהר הבית בפרט. ביו השאר ציין הכותב ש"בספרו "אלטנוילנד" חזה בנימין הרצל את בניית בית המקדש, אך זה נבנה במקום אחר בירושלים, בלי לפגוע במסגדים המוסלמים, ובבית המקדש הזה אין זכר להקרבת קורבנות אלא נערכות בו תפילות המוניות בהדר ופאר".[7]

הקונגרס הציוני בירושלים שם לו למטרה להתרכז בנושאים של חיזוק הקשר בין חלקי העם היהודי, של אתגרי הציונות ושל הגשמת החלום ההרצליאני במישור המעשי. במקרה האחרון הושם הדגש בכל הקשור בכינון העולם הטוב יותר מהבחינה החברתית והכלכלית, שאותו חזה עוד בזמנו הרצל. על כך הכריז יו"ר של ההסתדרות הציונית העולמית יעקב חגואל, הן בעברית[8] והן באנגלית.[9] על כן מקום מכובד במסגרת הקונגרס יועד ל"כנס הרצל ליזמות חברתית-כלכלית".[10]

בעיתון בשפה רוסית "נובוסטי נידלי" כתבו על ההיסטוריה המפוארת של היידיש ועל עתידה השנוי במחלוקת יחד עם שאר השפות הקטנות והנכחדות. הרצל הוזכר בכתבה - בהקשר לשפה העברית, שלא האמין שתהיה שמישה במדינה היהודית שחזה.[11]

ב"חדשות חיפה והצפון" נסקר ספרו של ד"ר שי חורב: "מנהיגי התנועה הציונית". בכתבה צוטט המחבר כאשר הוא משבח את הרצל בתור מקים התנועה הפוליטית הציונית וההוגה את חזונה. חורב הזכיר את תנועת "חיבת ציון", את הראשון שהשתמש במושג "הציונות" (ד"ר נתן בירנבאום) והדגיש שספרו ידון באישים הבולטים שבנוסף לחוזה המדינה הלכו בראש המחנה הציוני.[12]

לקראת חג העצמאות פורסמה ב"ידיעות אשדוד" כתבה מורחבת שדנה בהיסטוריה של רחובות הרצל בערי הדרום.[13]

האופרה הישראלית מעלה את "תיאודור" - הפקה מקורית על חיי הרצל. באופרה נעשה שימוש באפיזודות הלא מוכרות לציבור מהביוגרפיה המוקדמת של חוזה המדינה, כמו גם במניעיו הרגשיים והנפשיים.[14] בראיון עמו, המחזאי, עידו ריקלין, פירט את תכני האופרה ובין היתר טען כי הרצל יצר את עצמו כ"דמות דרמטית, כאייקון" עוד מגיל צעיר, ושהרצל הושפע רבות מרעיונותיו של ווגנר, דבר שבא לידי ביטוי בתכניו של "מדינת היהודים". הראיון נגמר בשיבוחים להרצל ובאמירה: "הרצל חזה פה מדינה ליברלית דמוקרטית חילונית. היה לו משפט מדהים שלא הכנסתי...על זה שלא ניתן לגנרלים וכהני הדת לשלוט בנו...".[15] הפרסום למחזה הופיע גם בשפה הרוסית.[16]

לקראת יום העצמאות המתקרב, פורסם ב"ישראל היום" ראיון עם פרופ' שלום צבר, חוקר אמנות יהודית ופולקלור. בראיון פירט צבר את ההיסטוריה של דגל הלאום הישראלי והשימוש שנעשה בו למטרות השונות. בין השאר ציטט את דעתו של הרצל בכל הקשור לחשיבותו של הסמל הלאומי הזה לצרכי קידום הרעיון הציוני והזכיר את גרסת עיצוב הדגל מאת חוזה המדינה שהופיעה בספרו "מדינת היהודים" ("שבעת הכוכבים").[17]

ב"הפלס" ביקרו את מפלגת ש"ס ובעיקר את מפלגת ארץ הקודש על השתתפותן בקונגרס הציוני בירושלים. בכתבה צוטטו דברי אחד הצירים ש"...קילס את חזון התנועה הציונית ומייסדה תיאודור הרצל, כשהוא מצטט את דברי ההבל ורעיונות הכזב הכפרניים של ראשי התנועה הציונית ומייסדי המדינה, שטענו כי הם ממשיכי היהדות".[18]

בכתבתו ב"עולם קטן" סקר משה נחמני את השימוש במילה "ציון" במקרא ואת משמעותיה בתקופות השונות. הרצל הופיע בתחילת הכתבה, על מנת להפריך את הטענה "...שהרי ציונות התחילה בהרצל וחבריו".[19]

על רקע אירוע המאבק ברפורמה המשפטית וימי ספירת העומר, הזכיר ניר שילה את האפיזודות המקראיות והאלו ההיסטוריות של מדינת ישראל שהתרחשו בין פסח לשבועות, וקרא לשמור על המדינה היהודית והדמוקרטית. בהמשך הכתבה ציין המחבר את מנהגו לקרוא את "אלטנוילנד" של הרצל מדי יום העצמאות. בסוף הכתבה ציטט שילה את דברי הפתיחה והסיום של "אלטנוילנד" ("אם תרצו..." ו-"אבל אם לא תרצו..."), כמו גם הוסיף במלואו את שירו של אהוד מנור - "אין לי ארץ אחרת".[20]

לטענת ברל'ה קרומבי, המאבק נגד הרפורמה המשפטית הוא המאבק נגד הציבור האמוני, הציונות והיהדות. המחבר ציטט רבות מהרצל, פירט את דרכו הציונית, את מאבקיו ואת "משבר אוגנדה". כמו גם הדגיש את זיקתו ליהדות ושם דגש מיוחד על משמעויות אמירתו של חוזה המדינה ש"הציונות היא קודם כל שיבה ליהדות לפני שהיא שיבה לארץ היהודים".[21]

ב"הארץ" הופיעה הכתבה על אודות אוטה וליש - גרפיקאי, מאייר ומעצב חללי אירועים - האיש שבין היתר עיצב את "אולם העצמאות" (שבו התרחשה הכרזת העצמאות) וגם היה אמון על עיצוב מגילת העצמאות של מדינת ישראל. ההתייחסות להרצל הופיעה בכתבה בציטוט מעמנואלה קלו: "בעיצוב טקס ההכרזה המשיך וליש והנציח מסורת ארוכה של טקסים, ובהם במה ייצוגית עם דיוקן הרצל ושני דגלים תלויים על וילונות קפלים, שראשיתה עוד בקונגרס הציוני ה-21 בז'נבה".[22]

ב"ג'רוזלם פוסט" פורסמה הכתבה הביוגרפית, המשולבת בראיון עם ראובן ריבלין - הנשיא העשירי של ישראל. לצד פירוט עמדותיו, הישגיו ותוכניותיו לעתיד, ליבן ריבלין את הסוגיה של מוצאו. לדבריו, אחיו של הגאון מווילנה (שממנו באה משפחתו של ריבלין) הוביל ארצה את שאר 250 המשפחות, שהגיעו ארצה ממניעים ציוניים מיתיים עוד בשנת 1809, כמעט מאה שנים לפני שהרצל הגה את חזונו על הציונות המדינית.[23]

בכתבה של גרדי גלדמן תוארה הקמת המדינה היהודית לאחר כאלפיים שנות גלות כסדרה של נסים המשולבת בפעילות ציונית ענפה. הרצל הופיע בכתבה כנקודת ציון דמוגרפית: כחמישים שנה לאחר שחוזה המדינה קרא להקמת מדינת ישראל אוכלוסייתה היהודית מנתה כ-600 אלף נפשות.[24]

על רקע חגיגות יום העצמאות ה-75 למדינה, הופיעו ב"המודיע" קטעים מזיכרונן של הילדות דאז, וזאת בשילוב קטעי ביקורת חריפה בכל הקשור להיסטוריה של המאבק הציוני, לאופי המדינה ולהתנהלותה לפני ומאז הקמתה: "רעיון המדינה היהודית - שאותה הגה הרצל אי אז על רקע קריאת ההסתה של "מוות ליהודים" במשפט דרייפוס - נראה היה כמו גורם עור וגידים סוף כל סוף".[25]

ב"ג'רוזלם פוסט" הופיעה כתבת פרסומת לספרו של גול קולב "יהדות 3.0", בו עושה המחבר הקשרים נרחבים שבין חזונו של הרצל לבין המציאות של ימינו. הכתבה נפתחה בציון "צירוף המקרים המשמח": הרצל נולד רק 12 ימים לפני תאריך הכרזת העצמאות של ישראל בהתאם ללוח השנה הגרגוריאני.[26]

במאמר של איתמר סג"ל הודגש הקשר של הרצל ליהדות, הן בחייו הפרטיים-משפחתיים והן בעשייתו הציבורית-פוליטית-ציונית, וזאת במטרה להפריך את המיתוס הנפוץ, כי חוזה המדינה סלד מהדת ומכל הקשור אליה.[27]

הסופר אשר קרביץ יצא למסע רכבות חוצה ישראל. בתחילת מאמרו הזכיר הכותב את מסעו של חוזה המדינה מיפו לירושלים ותיאר את חזון הרכבת החשמלית שהופיע ב"אלטנוילנד" אשר נעה במהירות מעל ראשיהם של הצופים המשתאים.[28]

לקראת יום העצמאות, הופיעה ב"מעריב" כתבה מורחבת על אודות הר הרצל, על רוב אתרי הזיכרון שבו. הדגש הושם על חלקת גדולי האומה, ובמיוחד על קברו של הרצל והנצחתו של חוזה המדינה בנוף הירושלמי.[29]

לציון שישים שנה למותו, ב"מקור ראשון" הופיעה הכתבה הביוגרפית על אודות הנשיא השני של ישראל - יצחק בן צבי. בין השאר צוין, כי בעת ביקורו בארץ בן צבי הגיע לבית הכנסת בגדרה, ושם התבשר על מותו של הרצל. בזיכרונותיו כתב: "נדמה היה שברגע זה מסמל מותו של הרצל את קיצה של הציונות. אולם הכוחות הבריאים שבאומה התגברו על הייאוש...".[30]

גיל טרוי התבונן בהישגיו של הרצל מנקודת המבט ההיסטורית, וזאת תוך ציון פעילותו הציונית, הדגשת תפקידו של מייסד המדינה היהודית והתאמת רעיונותיו למצבה הפוליטי-חברתי של ישראל כיום.[31]

 

[1] סרנה, יונתן דניאל. לשנה הבאה בירושלים. סגולה (2.4.2023), עמ' 38-49.

[2] אבריאל, איתן. ההפיכה המשטרית זמן לחוקה. The Marker (2.4.2023), עמ' 1, 28-33.

[3] Hacohen, Hagay. Implementing activism through art. The Jerusalem Post (3.4.2023), p. 16.

[4] גולני, מוטי. ישראל לא נולדה דמוקרטית. הארץ (4.4.2023), עמ' 11.

[5] אגסי, יוסף. האסון שבגאולה. הארץ (5.4.2023), עמ' 19.

[6] קליינר, מיכאל. שפטת מרובה לא שפטת. מעריב - סופהשבוע (7.4.2023), עמ' 29.

[7] קלר, אדם. די להקרבת קורבנות. הארץ (9.4.2023), עמ' 11.

[8] ארונסון, ג'וש. למרות המצב הביטחוני: 2,000 צעירים ויזמים יגיעו לקונגרס הציוני בירושלים. מעריב - הבוקר (11.4.2023), עמ' 6;  בטיטו, אליאב. יו"ר ההסתדרות הציונית: "למרות המחלוקות, נמשיך לחלוק יחד את אותו הדגל".  מעריב - השבוע (20.4.2023), עמ' 11.

[9] Extraordinary Zionist Congress set for J’lem. The Jerusalem Post (11.4.2023), p. 6; Zionism has to be where the people of Israel need it, says WZO Chairman Yaakov Hagoel. Jerusalem Post - Independence Day (25.4.2023), p. 18-19.

[10] גרינווד, חנן. מפגן אחדות: ייפתח הקונגרס של ההסתדרות הציונית. ישראל היום! (19.4.2023), עמ' 17; גרינווד, חנן. 125 שנה לקונגרס באזל. ישראל היום! (20.4.2023), עמ' 22.

[11] מאטאטוב, גריגורי. יותר סביר שמתה מאשר חיה. נובוסטי נידלי (13.4.2023), עמ' 18-19, 24. (רוסית)

[12] ספרו חדש של של ד"ר שי חורב: "מנהיגי התנועה הציונית". חדשות חיפה והצפון (18.4.2023), עמ' 26.

[13] לוי, אלי; חדד, שמוליק; אחאבן ליאב. אתה ראשון יא הרצל. ידיעות אשדוד (21.4.2023), עמ' 1, 42-46.

[14] החיים וההיסטוריה. מעריב - המדריך (21.4.2023), עמ' 2; מהקונגרס לאופרה. זמן מבשרת (25.4.2023), עמ' 44; חוזה המדינה. אופרה ישראלית מקורית, 'תיאודור', מספרת על הרצל שלא הכרנו מעריב - המדריך (28.4.2023), עמ' 5.

[15] נחום שחל, מאיה. "כתבתי על הרצל שמאבד את ביתו, זה משל עלינו". כלכליסט (24.4.2023), עמ' 32.

[16] על הבמה הישראלית: בכורה עולמית של האופרה על אודות תיאודור הרצל. TV CLUB (24.4.2023), עמ' 6. (רוסית)

[17] פוני, רן. "בעבר הנפת הדגל נתפסה כלאומנית מדי, אבל ההפגנות הפכו אותה לגורם המאחד. זו תפנית מעניינת". ישראל היום! - השבוע (21.4.2023), עמ' 20-21.

[18] שכטר, י. המפלגה החרדית שמרדה באיסור ההיסטורי של גדולי ישראל השתתפה בקונגרס הציוני. הפלס (21.4.2023), עמ' 10, 12.

[19] נחמני, משה. קיצור תולדות הציונות. עולם קטן (21.4.2023), עמ' 30.

[20] שילה, ניר. אם לא תרצו, הכל יישאר אגדה. א - לה כפר (20.4.2023), עמ' 8.

[21] קרומבי, ברל'ה. זה לא מאבק על הרפורמה המשפטית - זה מאבק על שרשרת אלפי שנים. קרוב אליך (21.4.2023), עמ' 26.

[22] בן יהודה, עודד. 649 מילים על עצמאות. הארץ (27.4.2023), עמ' 6.

[23] Cashman, Greer Fay. Life after the presidency: Israel’s 10th head of state, Reuven Rivlin, stays busy. The Jerusalem Post - Independence Day (25.4.2023), p. 22-23.

[24] Geldman, Ardie. Not just miracle. The Jerusalem Post (25.4.2023), p. 11.

[25] היהדות החרדית מול הרעיון הציוני. המודיע - קראט (27.4.2023), עמ' 22-26.

[26] Cashman, Greer Fay. Grapevine. The Jerusalem Post (27.4.2023), p. 12.

[27] סג"ל, איתמר. הרצל האמיתי. עכשיו מגזין (25.4.2023), עמ' 6.

[28] קרביץ, אשר.  ישראל תחנות רכבת לדמותה. ידיעות אחרונות - מגזין עצמאות (25.4.2023), עמ' 36-39.

[29] ספיר ויץ, כרמית. זיכרון לטווח ארוך. מעריב - המגזין (25.4.2023), עמ' 4-6.

[30] וירצבורגר, אריק. הנשיא של העם. מקור ראשון - שבת (28.4.2023), עמ' 6, 19.

[31] Troy, Gil. What Would Herzl Think? The Jerusalem Post (30.4.2023), p. 10.