הרצל בתקשורת

 

מאת ד"ר אנטון ברקובסקי

 

בעיתונות

 

ב"Big Time 60", בעזרת האיורים של נוסקו פולו, עשו כתבת פרסומת לים המלח. בין השאר בכתבה צוין, כי ב"אלטנוילנד" של הרצל הופיעה התעלה המובילה מים מהים התיכון לים המלח לצרכי השקיה והפקת חשמל.[1]

ב"מקור ראשון", על רקע הוצאה לאור המחודשת של "תיבת נוח" מאת ישראל זנגוויל, הודגשה החשיבות של הספרות העברית לציונות. לצד זנגוויל, ובנוסף לתרומתו של "אלטנוילנד" מאת הרצל, הוזכרו גם יצירותיהם של אברהם מאפו ומרדכי עמנואל נוח.[2]

בעיתון בשפה הרוסית "נובוסטי נידילי - ורמיה נובוסטיי" עמדו על תרומתם של יהודי רוסיה לתנועה הציונית, לישובה של ארץ ישראל ולהקמת המדינה. הרצל הופיע בפתיח - בהקשר להשפעת משפט דרייפוס על חוזה המדינה ותרומתו לכינון הקונגרסים הציונים.[3]

קטעי הראיון עם אביגדור ליברמן פורסמו ב"מעריב". ליברמן ביקר קשות את ראש הממשלה ואת הקואליציה. בין השאר אמר: "לשר גולדקנופף אין שום אג'נדה ציונית. הוא ושכמותו הם אנטי-ציונים מובהקים. אם תעיין בכל ספרי הלימוד של רשת החינוך העצמאי ורשת של המעיין, לא תמצא שום מילה אחת על ציונות, הרצל, בן גוריון או ז'בוטינסקי".[4]

על רקע המצב הביטחוני והחברתי הקשה, איחל דני ישראלי הצלחה לעם ישראל. לטענתו: "כשהרצל חזה את החזון הציוני בניכר הוא לא חלם שהמחיר יהיה כה יקר אך התפילה עדיין קיימת והתקווה - בוודאי כי עם ישראל חי!".[5]

ב"הארץ" דימיטרי שומסקי קרא להגביר את המאבק נגד הממשלה, בדגש על ראש הממשלה "הפחדן" באופן אישי. על מנת להצדיק את המחאה השתמש שומסקי בנאום "קורי העכביש" של ראש חיזבאללה - חסאן נסראללה: "דברי נסראללה נראים מדויקים היום בעוד היבט: "הישות הציונית" - דהיינו, היש­ראלים שנהרו בהמוניהם לרחובות בליל גלנט הראשון כדי להגן על ערכי הציונות של הרצל וז׳בוטינסקי, בן־גוריון ובגין - אכן חיה היום בפחד".[6]

ב"מקור ראשון – דיוקן" כתבו על סגן ינאי קמינקא ז"ל – קצין אשר נלחם בגבורה ונפל יחד עם חייליו בקרב בזיקים בשבעה באוקטובר. חוזה המדינה הוזכר בכתבה בעקיפין – תוך פירוט אילן היוחסין של משפחת קמינקא. ד"ר אהרון קמינקא – רב, סופר ומתרגם – היה חבר קונגרס הציוני הראשון וידידו של הרצל.[7]

ב"עולם קטן" ציינו את יום פטירת רחל אמנו עם פרסום סיפורו של מקס נורדאו על אודות הצטרפותו לתנועה הציונית. נורדאו נזכר, כי בעיתון של סוף שבוע ראה מודעה: "מי שגורל העם היהודי חשוב בעיניו, מי שאנטישמיות כואבת לו, ומי שמחפש פתרון, נא להתקשר לחתום מטה. ד"ר תאודור הרצל".[8]

במוסף של "הארץ" פורסם הראיון עם ד"ר ראשיד חאלידי, בו הוא התחלק ברעיונותיו על אודות המאבק הפלסטיני. באחת השאלות אליו ציין המראיין כי ספרו של חאלידי נפתח במכתב מ-1899, בו בן משפחתו, משכיל ירושלמי רב פעלים, כתב להרצל: "מי יכול לחלוק על זכויות היהודים בפלסטינה?"; ובו זמנית טען, כי הארץ הזאת מיושבת בידי אחרים ו"בשם אלוהים" קרא: "הניחו לפלסטינה".[9]

ב"כלכליסט" פורסם הראיון עם האלוף (במיל') יושב ראש ההנהלה של הסוכנות היהודית דורון אלמוג, בו הוא פירט את השקפותיו ואת ראייתו של עתיד הארגון והמדינה. הרצל הוזכר בכתבה בהקשר להקמת גופים ציוניים והיותו של אלמוג "לא-פוליטיקאי", וזאת לעומת מאיישי משרתו לפניו.[10]

ב"מקור ראשון" יאיר שלג ראיין שורה של פעילים אזרחיים שבכוחות עצמם או בעזרת ארגונים "מנסים לתקן במקומות שהמדינה ומערכות ציבוריות נכשלו". הרצל הוזכר בכתבה בהקשר למצב הביטחוני המורכב על ידי חגי לובר – מיסד ומנהל תיאטרון "אספקלריא" ואביו של סמ"ר יהונתן לובר ז"ל שנפל בעזה: "אני חושב שבעיות הביטחון משפיעות מאוד. החלום של כולנו היה החזון ההרצליאני של 'מקלט בטוח', וככל שהמקלט הפך להיות פחות בטוח, כך נעשינו יותר מתוחים ועצבניים...".[11]

ב"הארץ" נטע אחיטוב כתבה על השקפותיו ופועלו של הפילוסוף המוכר בעולם (ולא בישראל) פרופ' עמרי בהם. חוזה המדינה הוזכר בהקשר להצלחת אחד מנאומיו של בוהם בבזל: "...מעבר לכביש, מול תיאטרון בזל, שוכן אולם הכנסים שבו התקיים ב-1897 הקונגרס הציוני הראשון, שם שיכנע בנימין זאב הרצל את קהל המאזינים שלו בחזונו מרחיק הלכת...".[12]

 

[1]פולו, נוסקו. פרופיל נמוך מאוד.  Big Time 60 - החיים הטובים (1.11.2024), עמ' 12-13.

[2] נבו, אלעד. נוח מייסד אררט. מקור ראשון - שבת (1.11.2024), עמ' 22.

[3] ליפס, שרה-ביילה נדיה. לא רק בראשו של הרצל. נובוסטי נידילי - ורמיה נובוסטיי (7.11.2024), עמ' 3. (רוסית)

[4] שרוני, יהודה. ליברמן: "נתניהו חצה את הקווים האדומים - ושהמדינה תישרף". מעריב - הבוקר (7.11.2024), עמ' 13.

[5] ישראלי, דני. עם ישראל חי. We in America  (7.11.2024), עמ' 59.

[6] שומסקי, דימיטרי. נתניהו מפחד, יש לנצל את זה. הארץ (14.11.2024), עמ' 11.

[7] פולק, מאיה. הלב מדמם, אבל פועם, פועם. מקור ראשון – דיוקן 15.11.2024), עמ' 26-31.

[8] רהב מאיר, סיון. ושבו בנים לגבולם. עולם קטן 15.11.2024), עמ' 27.

[9] משיח, איתי. רשיד חאלידי: "אתם חיים בבועה של תודעה כוזבת, והשעון מתקתק. יצרתם לעצמכם תרחיש אימים". הארץ – מוסף הארץ(22.11.2024), עמ' 24.

[10] ליבסקר, אדי. "האיום הגדול על ישראל הוא פנימי, לא חיצוני. חייבים ועדת חקירה ממלכתית ואז בחירות". כלכליסט 28.11.2024), עמ' 46, 48, 50.

[11] שלג, יאיר. בידיים שלנו. מקור ראשון – שבת 29.11.2024), עמ' 14, 16-17.

[12] אחיטוב, נטע. "השמאל הישראלי חשף את פניו המכוערות". הארץ – מוסף הארץ(29.11.2024), עמ' 32, 34-37.