הרצל בתקשורת

 

מאת ד"ר אנטון ברקובסקי

 

בעיתונות

 

לרגל פתיחת תערוכתו, ב"כלכליסט" פורסם הראיון עם דוד (דוכי) כהן - היסטוריון צבאי במג"ב, אמן בולט המשתייך לציונות הדתית, עוסק בשאלות של זהות וגבריות וחוקר לתואר שני את חלקת גדולי האומה בהר הרצל. בתערוכה הוא מציג וידיאו ארט שבו ניסה להפוך את חלקת קבר הרצל באופן פיראטי מקבר ממלכתי-חילוני למקום המאפשר פולחן בסגנון קבר צדיק. עובדי החלקה גילו די מהר את ההתערבות שלו, והעבודה הועלמה.[1]

ב"ג'רוזלם פוסט" כתבו על הכרחיות איחוד הכוחות הדיפלומטיים של ישראל ועל נחיצות המפגשים המשותפים במועדון השגרירים. בין השאר צוין כי אחת הפגישות כבר נערכה בהר הרצל.[2]

ב"מקור ראשון" יעל שרר- מייסדת הלובי למלחמה באלימות מינית, סופרת ומארגנת אירועי "שבוע קריאת פנטזיה" שיתפה את הקוראים על מאפייני עבודתה והעדפותיה הספרותיות. אחד מספריה האהובים הוא "אלטנוילנד" של הרצל. לטענתה, חוזה המדינה כותב נהדר.[3] "אלטנוילנד" של הרצל הוזכר גם בין הספרים המשפיעים בכתבה שהודגשה במדור לפעילה חברתית אחרת - שירה שרז-זיק. לטענתה, "היכולת של הרצל לחלום על פתרון שניראה הזוי, ולפעול באופן פרגמטי להגשמתו, היא שיעור בניהול ובמנהיגות".[4]

לרגל ההוצאה לאור של ספרו שדן במיתוסים, פרסום ובהסברה הלאומית, ב-"BigTime60 - החיים הטובים" פורסם הראיון עם שמואל ורשבסקי - אחד ממייסדי ענף הפרסום בישראל. בין השאר ורשבסקי נזכר בשטיח מילדותו, שלטענתו הפרה את דמיונו וחיזק את זיקתו לציונות ולארץ ישראל. בו נארגה דמותו של הרצל נשען על המרפסת בבזל; ומתחת - המוני העם.[5]

ב"בשבע" מאיר סיידלר ציטט קטע ממאמר "מנורה" מאת הרצל. חוזה המדינה ראה בה סמל לתחיית העם היהודי ופרסם את המאמר חודשיים אחרי הקונגרס הציוני הראשון. לצד הקטע עצמו ושבחים להרצל, פירט סיידלר את עמדתו של סטפן צווייג לגבי דמותו של הרצל, חזונו ועמלו.[6]

ב"משפחה" דבורה נויגרשל עשתה הקבלות בין "הפייק ניוז" של העבר לבין האלו שבתקופתנו. לשם דוגמה השתמשה בנושא של "פרעות קישינב" שבעקבותיהן הרצל ניסה לקדם את "תוכנית אוגנדה". לתדהמתה, גילתה שבהתאם לנתונים היבשים נרצחו בקישינב (שבה חיו כ-50,000 יהודים) 49 יהודים, ועוד 700 עסקים נבזזו. הכותבת יחסה את התהודה ואת יצירת המיתוס המכונן בתודעה של פרעות קישינב לכישרונו של ביאליק שנשלח למקום כדי לכתוב דו״ח על האירוע, ושבחר להדגיש דווקא "את חוסר האונים, את ה"רפיסות" (לטענתו) של הרבנים והקורבנות, וכך יצר את דמות ׳היהודי הגלותי' חדל האישים".[7]

ב"בשבתון" יעקב ספוקויני עשה הקבלה בין הרצל ליוסף; ועל סמך "אלטנוילנד" כתב בקצרה על מה שהתממש מחזונו של הרצל ומה לא כל כך.[8]

ב"ישראל היום" דרור אידר ניסה לתאר את ההיסטוריה של עם ישראל מנקודת מבט אלגורית-מקראית. בין השאר נזכר ביעקב ויוסף ובהשפעתם על עם ישראל. לקראת סוף מאמרו אידר העלה שאלה רטורית: "מה היה קורה לולא נכח הרצל בחרפת דרייפוס, האם עדיין היה מקים את התנועה הציונית? מה היה קורה לו זכר שר המשקים את יוסף והביא לשחרורו?... ". [9]

ב"הארץ-גלריה" הופיעה כתבת פרסומת לספרו של ארתור קסטלר - "1936: המרד הגדול ושורשי הסכסוך במזרח התיכון" בתרגומה מאנגלית של דנה אליעזר-הלוי. בכתבה הוזכר המכתב ששלח ראש העיר ירושלים לשעבר יוסף אל-ח'אלדי להרצל ארבעים שנה לפני פרוץ המרד הערבי.[10]

איתמר הנדלמן סמית ייחס את ניצחונו של זוהרן ממדאני לראשות עיריית ניו-יורק לשימוש מושכל שלו בחרדים דוברי יידיש ובצעירים שמאלניים פרוגרסיביים. הרצל הוזכר: בשנה שארגן את הקונגרס הציוני הראשון בבזל גם נוצר "הבונד" הסוציאליסטי והלא-ציוני.[11]

במוסף של "מקור ראשון" כתבו על ארתור כהן - מפיק הוליוודי שתמיד התייצב להגן על מדינת ישראל והיהודים. לצד השקפותיו, קשריו ופירוט מלאכתו, הוזכרה העובדה שכהן היה יליד העיר בזל. סבו, בהיותו רבה של העיר, הזמין את הרצל לקיים את הקונגרס הציוני הראשון בעירו. לאחר הקונגרס, הרב הזמין את חוזה המדינה לעלות לתורה בבית הכנסת שלו. בהתאם לעדויות: "הרצל כתב אחר כך שמכל אירועי הקונגרס העלייה הזו לתורה הייתה האירוע הכי מלחיץ עבורו... היה לו חשוב לקרוא את הברכות בדייקנות, ונדמה שגם הכינו לו נוסח מיוחד של הברכות, באותיות גרמניות, כדי שלא יתבלבל".[12]

לטענת ד"ר נחמן שי ב"מעריב", חזונו של הרצל לא התגשם, בייחוד בכל הקשור להיעלמות האנטישמיות לאחר הקמת מדינת היהודים. כמו כן, התבדה הרעיון שכלל יהודי העולם יעלו למדינתם העצמאית. עם זאת צוין לטובה שלאור האנטישמיות הגואה לא חשב הרצל על הסולידריות שתתחזק בין יהודי התפוצות לבין הישראלים; ולהיפך - כאשר המדינה תדאג ליהודי התפוצות. הכתבה נמשכה בהבעת הרצון לתקן את הטעויות של הרצל ונגמרה בכך ש"חבל שהרצל איננו איתנו כדי לראות כיצד חזונו נכשל, אך באותה מידה הצליח הצלחה גדולה...".[13]

ב"הדור" הופיעה כתבה ביוגרפית קצרה על אודות הרב כלפון משה הכהן - מנהיג קהילה תוניסאית בין שתי מלחמות העולם. באחת מדרשותיו דרש הרב בחיבה את המשפט "אם תרצו אין זו אגדה" המופיע כמוטו ב"אלטנוילנד" של הרצל.[14]

ב"ג'רוזלם פוסט" הפריכו את הנרטיב הרווח כי הציונות היא המצאה מודרנית: טעות אירופית, היסטורית ואידיאולוגית, "עיקוף מצער איפשהו בין הרצל לאו"ם... אילו רק הציונות לא הייתה מתרחשת, הכל היה בסדר". לשם כך נעשה שימוש בדוגמה של יהדות אתיופיה ושאיפתה לשיבת ציון החל מאמצע המאה ה-19.[15]

ב"קשר עין" כתבו על ההיסטוריה והשפעותיה של גימנסיה הרצליה. בין השאר צוין שיעקב מוזר, שופט ופעיל ציוני מאנגליה, הבטיח לתרום שמונים אלף פרנק למען הקמת המבנה של הגימנסיה בתנאי שהמוסד יישא שמו של חוזה המדינה.[16]

ב"הארץ" דמיטרי שומסקי קישר את הפיגוע נגד היהודים באוסטרליה ל"זיקת הגומלין בין התעמרות בלא-יהודים כאן לפגיעה ביהודים בעולם". הכותב הזכיר את המחזה הטרום-ציוני של הרצל ("הגטו החדש") ואת הטענה שעלתה שם - אחראיות היהודים בהגברת האנטישמיות. כמו כן, לטענת שומסקי, "הפתרון היהודי שאליו הגיע הרצל בהמשך, היה אפוא מבוסס על אותו ההיגיון הנועז: ההכרה באחריותם החלקית של היהודים עצמם להגברת האנטישמיות, והמאמץ לתקן את הניתן לתיקון בהתנהלותם כדי לתרום לצמצום העוינות".[17]

 

[1] שגב, יקיר. אני אמן, אני ימני, ואני לא שופר של סמוטריץ' ובן גביר. כלכליסט (3.12.2025), עמ' 22.

[2] Cashman, Greer Fay. A diplomatic village.The Jerusalem Post (5.12.2025), p. 21.

[3] אני כותבת נמעט בכל יום מה עשית ועם מי נפגשתי. מקור ראשון - שבת (5.12.2025), עמ' 23.

[4] הרצל נותן השראה גם לנוער של ימינו. מקור ראשון - שבת (26.12.2025), עמ' 23.

[5] לויטה ליבוביץ, גלי. הילד מירושלים שכבש את שדות מדיסון. BigTime60 - החיים הטובים (9.12.2025), עמ' 29-30.                                                                                       

[6] סיידלר, מאיר. אשרי הגפרור. בשבע - מתחלף ירושלים (11.12.2025), עמ' 56.

[7] נויגרשל, דבורה. הפייק ניוז של שנת תרס״ג. משפחה - בתוך המשפחה (11.12.2025), עמ' 66.

[8] ספוקויני, יעקב. חולם בגדול. שבתון (12.12.2025), עמ' 18.

[9] אידר, דרור. מאחורי הקלעים של ההיסטוריה. ישראל היום! - השבוע (12.12.2025), עמ' 21.

[10] שגב, תום. דרישת שלום מהאינתיפאדה הראשונה. הארץ - גלריה (12.12.2025), עמ' 52-53.

[11] הנדלמן סמית, איתמר. ביידיש הוא נשמע יותר טוב. הארץ - גלריה (15.12.2025), עמ' 4-5.

[12] שלג, יאיר. המלך ארתור. מקור ראשון - שבת (19.12.2025), עמ' 14-16.

[13] שי, נחמן. הרצל טעה. מעריב - סופהשבוע (19.12.2025), עמ' 27.

[14]  ישראל, אביחי. עכשיו הלב פתוח. הדור (26.12.2025), עמ' 27.

[15] Legesse, Shmuel. Zionism didn't start in Europe. Ethiopian Jews can prove it. The Jerusalem Post (28.12.2025), p. 11.

[16] דן, נטע. הגימנסיה העברית הרצליה: ללמוד בעברית גם בתיכון. קשר עין (30.12.2025), עמ' 37-39.

[17] שומסקי, דמיטרי. מה הרצל היה אומר על הפיגוע בבונדיי. הארץ (31.12.2025), עמ' 11.