הרצל בתקשורת

 

מאת ד"ר אנטון ברקובסקי

 

בעיתונות

 

לרגל חג הפסח, גרשון כהן עשה ב"ישראל היום" מספר הקבלות בין הסיפור התנ"כי של יציאת מצרים לבין המאורעות של ימינו, בדגש על הצורך בחזון ואסטרטגיה למדינת ישראל המשוסעת והנלחמת. בהקשר הזה ציטט מ"מדינת היהודים" של הרצל: ״דרושים תנאים מדעיים, ברוח העת החדשה. לו מוטל עלינו היום לצאת ממצרים, לא כאבותינו התמימים היינו יוצאים, (שפתאום לא מצאו מים לעדה לשתות) בראשונה נחקור לדעת את מספר היוצאים וכוחם...״.[1]

ב"ידיעות אחרונות" נדב איל כתב על הגישות השונות ליחסים שבין מדינת ישראל ליהודי התפוצות, על זהות הגולה, מאפייניה, ראייתה על המתרחש וכד'. הודגש הצורך ללמוד מהגולה וכן להשקיע בהזנה ותמיכה הדדית בכל התחומים. ברקע היסטורי ציין הכותב כי ציונות גדלה בשלילת הגלות. בין הסיבות לכך מינה את זו שהגה הרצל – חלומות האמנציפציה והשתלבות יהודית באירופה אינם ישימים בגלל האנטישמיות: "הרצל הבין שגם יהודי פטריוט וצרפתי כמו דרייפוס גומר כמו היהודי בשטעטל שמתעללים בו הקוזאקים".[2]

ב"מקור ראשון" ניר טופר תיאר כמה פריטי נוף מתוך "טופוגרפיה נרטיבית" של ירושלים המשקפת את סיפורו של העם היהודי. בין השאר תוארו אתריו של הר הרצל – "הלב הפועם של קוממיות". לטענת הכותב, העלאת עצמותיו של חוזה המדינה לא היתה רק אקט טקסי, אלא "הצהרה טופוגרפית-פוליטית: חוזה המדינה הוחזר לביתו והוצב בנקודה הגבוהה ביותר, חולש על העיר ועל הנרטיב". בהמשך הודגשה סמליותה ותפקידה של רחבת קבר הרצל ושל המצבה שלו.[3]

ב"מעריב" פרופ' דניאל פרידמן הצביע על מגמה ברורה לכאורה של השתלטות עקרונות דתיים אורתודוקסיים על הממשלה והמדינה. לצד דוגמאות וסקירה היסטורית על היחסים הפוליטיים בין מפלגות חילוניות לדתיות, הדגיש פרידמן, כי "גם הרצל וגם ז'בוטינסקי דחו בשתי ידיים את מעורבות הדת בשלטון".[4]

ב"ידיעות אחרונות – 7 לילות" הופיעה כתבת ביקורת מחמיאה לספרו של מתי פרידמן "לחפש בן אדם". הספר משלב בין היסטוריה לספרות ודן בצנחני הישוב במלחמת העולם השנייה וביניהם – חנה סנש. פרידמן מצביע על כך ש"חלק גדול מהצנחנים היו אנשי ספרות מובהקים... ידועה בעיקר חנה סנש המשוררת... הציונות עצמה היא תנועה ספרותית...". ובהמשך משווה "בין חנה סנש להרצל איש הספר, שניהם בני אותה עיר וסקטור יהודי...".[5]

ב"כלכליסט" הופיעה הראיון עם ישי סנדק – מהנדס ממפתחי מערכת ה"חץ", שלאחרונה גם הוציא ספר שנפתח בסיפור הישרדותו מאת אימו ניצולת השואה. סנדק טען שהוא הושפע רבות מחזונו של הרצל, ובזכותו הבין ש"כברת ארץ זה לא מספיק, צריך לשאוף לשלמות מוסרית ורוחנית..."; ש"צריך לייצר חזון שמעבר להישרדות". סנדק הדגיש ש"הרצל דיבר על זה... כי ככל שהמדינה מתבססת כלכלית, גשמית, ביטחונית, זה השלב הבא...".[6]

ב"ג'רוזלם פוסט", על סמך התיאוריה של סמואל הנטינגטון, נטען כי ישראל יחד עם התפוצות מהווה ציוויליזציה של ממש. הרצל הוזכר בתור מקים התנועה הציונית, שבעקבותיו, לצד המחנה הפרקטי של בן גוריון וז'בוטינסקי התהווה גם הזה "הציוויליזציוני" – שאותו יצגו  אחד העם ומרטין בובר.[7]

בראיון עם יו"ר ההסתדרות הציונית יעקב חגואל נחשפו ראייתו ופועלו במסגרת הארגון למען ישראל ויהודי העולם. בנוסף עמד חגואל על דמותו המכוננת של הרצל, הדגיש את השפעתו האפשרית של סביו על הציונות וחזונו של תיאודור, וכן הזכיר את התוכנית להעלות את שרידי הסבא והסבתא של חוזה המדינה מסרביה ארצה.[8]

ב"ישראל היום! – השבוע" סיקרו את יחסי הוותיקן כלפי יהודים ומדינת ישראל לנוכח עמדותיו ומדיניותו של האפיפיור החדש והמורשת האנטישמית והאנטי-ישראלית לכאורה שהשאירו קודמיו והאפיפיור הנוכחי מקדם. ברקע היסטורי תוארה פגישתו המאכזבת של חוזה המדינה עם האפיפיור פיוס העשירי בינואר 1904 וכן הוזכרה הנחת הזר לקברו של הרצל על ידי האפיפיור פרנציסקוס הראשון 110 שנים לאחר מכן.[9]

לרגל יום זיכרון לשואה ולגבורה, יוסי רוזמנן הצביע ב"יבינתון" על שתי תופעות מדאיגות מבחינתו: של בריחה מהארץ, בייחוד בעת מלחמות, ושל שכיחת הזיכרון. בין השאר הוא טען: "האם הזיכרון נועד רק לטקסים, או שהוא מחייב גם התנהגות? דמותו של בנימין זאב הרצל סימלה את המרד ברעיון שיהודים ימשיכו לחיות כקהילה נרדפת - הציונות ביקשה לייצר מציאות אחרת של ריבונות של אחריות, של נכונות להיאבק על הבית: עזיבה בעת מלחמה מערערת בדיוק את העיקרון הזה וביום הזיכרון לשואה ולגבורה צורמת במיוחד".[10]

יפעת סלע (יו״ר תנועת אמונה - נשים דתיות ציוניות) כתבה על מספר נשים, כגון חנה סנש, גולדה מאיר, הנרייטה סאלד ואחרות, שמורשתן ועשייתן הציוניות חייבות להיות מיושמות בישראל. את הרשימה של הדמויות התחילה סלע מאשתו של חוזה המדינה – ז'ולי הרצל – "שנשארה בצל הסיפור הציוני... עם הנישואים להרצל אמורים היו להיות לה חיי נוחות ופאר, אך המציאות היתה אחרת. בעוד בעלה עושה נפשות לרעיון הציוני בכל אירופה, נשארה ז׳ולי לבד בווינה עם שלושה ילדים קטנים. הכסף המשפחתי שהביאה כנדוניה שימש למימון פעילותו של בעלה. היא סבלה מבעיות נפשיות, עד שנפטרה בגיל 39".[11]

ב"משפחה – השבועון לבית יהודי" כתבו על שורשי המחלוקת של הרב צירלסון עם התנועה הציונית, על פרישתו ממנה וחיבורו ל"אגודת ישראל". בין היתר סוקר נאומו של הרצל בקונגרס הציוני הראשון, נותחו פירושים אפשריים של משפטו – ״הציונות היא שיבה אל היהדות, עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים", צוינו שורשיו (סביו – שמש בבית הכנסת בעיר זלמן) וריחוקו לכאורה של הרצל עצמו מהיהדות.[12]

על רקע יום הולדתו ה-166 המתקרב של הרצל, עמד מאיר סיידלר על כישוריו, דרכו ותרומתו הבלעדית של חוזה המדינה, וזאת על אף היותו רחוק לכאורה מהמסורת היהודית, ודווקא בגלל היותו בעל תרבות אירופית שהובילה אותו להצלחות.[13]

ב"המודיע" ציינו לרעה את הרבנים המהללים את יום "העצמאות של הרצל" וכן מתחו ביקורת על "חרדים-לאומיים", "מזרחיסטים" ועל כלל החילוניים על מפלגותיהם. לקראת סוף המאמר נכתב: "שלוש הם האכזבות והמרורים שהלעיטו אותנו אבות המדינה: א. השתלטות ציונית-חילונית על עצמאותה הריבונית של הטריטוריה היהודית; ב. יישומו האנטי-דתי של המנשר הציבורי וההברתי של ׳חוזה׳ הציונות, הרצל; ג. הכרזת מלחמה נגד היהדות התורתית והצרת צעדי התפתחותה של היהדות החרדית".[14]

ב"יתד נאמן" הרב יעקב מרדכי לוין הרהר בנושא מרכיבי הזהות הדתית היהודית. את כתבתו התחיל מתיאור הפגישה שלכאורה התרחשה בין הרב זעוויל (רבה של בודה ההונגרית שלקראת המפגש תפרו לו חליפה חדשה) לקיסר פרנץ-יוסף. הקיסר התאכזב ממראהו הלא אוטנטי, הזה של "העת החדשה", של הרב. את המשל הזה המשיך לוין להלביש על אפיזודות ומצבים אחרים: דרכו הפוליטית של רה"מ לשעבר בנט, פרעות קישינב, תחילתה של התנועה הציונית. בהקשר להרצל צוין: "הרצל, בדומה לבנט של תשפ״ו, לא ביקש באופן מוצהר לעקור את הכל. ״כל אדם״, כתב בספרו, ״יהיה חופשי באמונתו... והדת תישאר עניינו הפרטי״. הרצל ביקש להתרחק מהתדמית הגלותית של ״ממלכת כהנים וגוי קדוש״, ולכונן עם ככל העמים, עם צבא, משטרה ושפה. עם-שעטנז שפאותיו גזוזות, עברו מחוק, ותורתו מונחת בקרן זווית".[15]

ב"מקור ראשון" יהודה ברנדס כתב על סוגיית ההתיישבות בארץ ישראל, הזו שגם מנוגדת לכאורה לחוק. הכותב הזכיר את תנועת "חובבי ציון" וכן את התנועה הציונית בהנהגת הרצל ששאפה לא רק להתיישבות אלא גם לכינון המדינה. בהמשך המאמר פורטו חזונו ועמדותיו של חוזה המדינה לעומת אלה של מנהיגי "מזרחי" ו"חובבי ציון" והודגשו תמיכתם והתנגדותם להרצל.[16]

 ב"הארץ גלריה" כתבו על תרומתם של כותבים יהודיים לתחום המדע הבדיוני. בין השאר הוזכר הז'אנר של "אוטופיה" והיותו של "אלטנוילנד" מאת הרצל רומן אוטופי עתידני.[17]

ב"דרכי נעם" יאיא פינק יצא בהכרזה: "מדינת ישראל זאת היהדות שלי". חוזה המדינה הוזכר בשני הקשרים. הכותב הצהיר כי "מאברהם אבינו, דרך יהושוע ועד הרצל ושאר אבות ואימהות האומה הזאת, ולמרות כל הקשיים - זאת גאווה לחיות בבית היחיד שיש לנו". עוד ציין פינק את אמירתו המפורסמת של הרצל - הציונות היא אידיאל שאין לו סוף, וקרא: "... על הדור שלנו ... לוודא שהמדינה הזאת נשארת מדינה יהודית, דמוקרטית וליברלית".[18]

דרור אידר כתב ב"ישראל היום" על חשיבותה של ועידת סן רמו בשנת 1920. בוועדה נוכח יורשו של חוזה המדינה – חיים וויצמן –  ובה התממש "רישיון האומות" לכינון המדינה היהודית שאליו שאף הרצל.[19]

ב"עולם קטן" הופיעה כתבת פרסומת לספרו מאת ד"ר יצחק וויס – "הרצל – קריאה חדשה". לצד מחמאות לנקודת מבטו השקולה של המחבר וטיבו של פרי עבודתו, הוזכרו בכתבה מספר אירועים מכוננים מהביוגרפיה של חוזה המדינה.[20]

לרגל יום הולדתו של הרצל וציון יומו במערכת החינוך, ב"ישראל היום!" פורסמה תמונתו משנת 1897, בה חוזה המדינה תועד לצד אופניו.[21]

לרגל יום העצמאות ויום הולדתו ה-166 של הרצל, פרופ' אריאל פלדשטיין שאל את חוזה המדינה מספר שאלות רטוריות על אודות מדינת ישראל, הצלחותיה, בעיותיה ודרכה לעתיד.[22]

הרב דורון פרץ (יו"ר של תנועת מזרחי העולמית) כתב על בואה של "הציונות הרוחנית". ברקע הזכיר את הציונות המדינית של הרצל – הציונות גרסה 1.0 שנועדה לספק מקלט ליהודי אירופה. בהמשך עמד הכותב על ספריו ודרכו הציונית של הרצל וכן הצביע על הטעות – האנטישמיות לא נעלמה עם קום המדינה. עוד לטענתו, "... הרצל עצמו הבין שציונות פוליטית קשורה באופן אינהרנטי ל"ייעוד רוחני". בדיוק בנימה זו הוא מסכם את הרומן האוטופי שלו משנת 1902, 'אלטנוילנד'".[23]

הרב אלי מישל תיאר את הפגישה בין הרצל לאפיפיור כפי שהיא השתקפה ביומניו של חוזה המדינה. הכותב התייחס להתנהגותו שלא לפי הפרוטוקול של הרצל, להיעלבותו של פיוס ה-15 וכתוצאה מכך לגישתו השלילית של הכס הקדוש כלפי חוזה המדינה ותוכניותיו. על סמך ספרות חז"ל, הרב מישל ייחס את התנהגותו הלא מנומסת לכאורה של הרצל לכך שלא יצג את עצמו אלא את כלל עם ישראל ואת קב"ה.[24]

אוצרת ארכיון הרצל בארכיון הציוני וראש יחידת חינוך והדרכה בו כתבו על האתר "הרצל-אונלין" שהושק לאחרונה. באתר ניתן לעיין ביומנו של חוזה המדינה ובכתב יד של "אלטנוילנד". הכותבות סיקרו בקצרה את התוכן של האתר ואת מאפייני הכתיבה של הרצל, ובין השאר הסבירו מדוע ביומן הכְתב של הרצל וצבע של דיו משתנים. התברר שבשבועות העמוסים אביו של הרצל העתיק עבור בנו את הרשימות המקוריות.[25]

 

[1] הכהן, גרשון. יציאת מצרים כאן ועכשיו: ללמוד מהסיפור ההיסטורי. ישראל היום! (3.4.2026), עמ' 19.

[2] איל, נדב. בזכות הגלות. ידיעות אחרונות – המוסף שבת (3.4.2026), עמ' 4-3.

[3] טופר, ניר. תבנית נוף מולדתנו. מקור ראשון - מוצש (10.4.2026), עמ' 16-18.

[4] פרידמן, דניאל. נגד כיוון התנועה. מעריב - סופהשבוע (10.4.2026), עמ' 28.

[5] גלסנר, אריק. היכן עובר הגבול בין תיעוד לספרות. ידיעות אחרונות – 7 לילות (10.4.2026), עמ' 14.

[6] סנדק, ישי. הגרמנים רכשו את החץ הישראלי להגנה מהרוסים ששיחררו את הוריי. אמא היתה רואה בזה ניצחון. כלכליסט (14.4.2026), עמ' 18-19.

[7] Mollov, Ben; Sandler, Shmuel. Israel must be more than just the nation-state of the Jewish people. The Jerusalem Post (17.4.2026), p. 19.

[8] Klein, Zvika. Inside the campaign to bring the founders grandparents to Mount Herzl. The Jerusalem Post – Magazine (17.4.2026), pp. 1, 10-14.

[9] בולשטיין, אריאל. משחקי הכס. ישראל היום! - השבוע (17.4.2026), עמ' 10-12.

[10] רוזנמן, יוסי. בורחים מהמערכה, שוכחים את הזיכרון. יבניתון – יבנה נט (17.4.2026), עמ' 35.

[11] סלע, יפעת. בזכות נשים ציוניות. ישראל היום! (20.4.2026), עמ' 31.

[12] פלאי, נועם. הקוץ שבקץ. משפחה – השבועון לבית יהודי (21.4.2026), עמ' 32-38.

[13] סיידלר, מאיר. מגשים החלום. בשבע (23.4.2026), עמ' 6.

[14] טננבוים, יצחק מתתיהו. "הילל בברכה" ביום אידם. המודיע (24.4.2026), עמ' 6.

[15] לוין, יעקב מרדכי. חליפה וינאית בשונברון. יתד נאמן – יתד השבוע  (24.4.2026), עמ' 8.

[16] ברנדס, יהודה. המדינה והארץ. מקור ראשון - שבת (24.4.2026), עמ' 6-7.

[17] הנדלמן סמית, איתמר. חלליות רודפות אחרינו. הארץ - גלריה (24.4.2026), עמ' 1, 18-22.

[18] פינק, יאיא. מדינת ישראל זאת היהדות שלי. דרכי נעם (24.4.2026), עמ' 2.

[19] אידר, דרור. האירוע שכמעט נשכח: מדוע ועידת סן רמו חשובה לעם היהודי יותר מהצהרת בלפור? ישראל היום! – השבוע (24.4.2026), עמ' 8-9.

[20] בן חמו, אודי. 'הרצל – קריאה חדשה'. עולם קטן (24.4.2026), עמ' 14.

[21] י' באייר. ישראל היום! (27.4.2026), עמ' 25.

[22] פלדשטיין, אריאל. מזל טוב, הרצל. אז מה אתה אומר? ישראל היום! (27.4.2026), עמ' 25.

[23] Perez, Doron. Zionism 2.0: From Security-Based Zionism to Spiritual Zionism. Hamizrachi (28.4.2026), pp. 4-5.

[24] Mischel, Elie. When Herzl Refused to Kiss the Popes Ring. Hamizrachi (28.4.2026), p.50.

[25] ברנס, סוזן; הלל כהן-אורגד, אילת. הרצל ללא תיווך. סגולה (30.4.2026), עמ' 68-69.