הרצל בתקשורת

 

מאת ד"ר אנטון ברקובסקי

 

בעיתונות

 

ב"קהילה" משה ברנשטיין ראיין את ד"ר אבי פיקאר שניפץ את המיתוס של "עלייה חופשית" של עדות צפון אפריקה וחשף את הגזענות ואת הפחד של האליטה הישראלית השולטת דאז מיהודי המזרח, תרבותם והשקפותיהם הפוליטיות. חוזה המדינה צוין בהקשר לפולמוס ההיסטורי הציוני בדבר הצלת העם ובניין המדינה. ״הדילמה הזו ליוותה את כל הוגי הציונות. הרצל הוביל ציונות מדינית שבאה לפתור את צרת היהודים והאנטישמיות ולכן מטרתו המרכזית הייתה הצלה. מנגד הוגים כמו אחד העם ראו בארץ ישראל מרכז רוחני וחברת מופת, ולכן ייעדו את הארץ למעטים ונבחרים. הציונות המעשית של חובבי ציון תמכה גם היא בעלייה איטית וסלקטיבית מתוך הבנה של היעדר יכולת קליטה כלכלית מיידית...".[1]

על רקע ציון 250 שנה לכינונה של ארה"ב, תיאר שוקי פרידמן "בישראל היום" את היחסים המורכבים שבין אמריקה לבין יהודים ומדינת ישראל. בין השאר הכותב ציין, כי "עוד לפני שהרצל הגה את הציונות המדינית, היו בארה״ב תומכים ברעיון שיבת היהודים לציון...".[2]

במוסף של "ידיעות אחרונות" כתבו על חשיבותן של מכינות עבור בני הנוער והחברה הישראלית כולה. בפתיחת המאמר הופיעו דבריו של ראש המכינה "נופי פרת" - עדי אסתרי: ״חצר כנרת היא המודל שלנו... היא נוצרה בדיוק בזמן המשבר החמור של הציונות: מות הרצל, אישור תו­כנית אוגנדה, וסיום העלייה הראשונה. לשם, כמו לכאן, הגיעו צעירים מעטים, הם באו ממזרח אירופה, לחיות חיי קבוצה, להכשיר את עצמם לחיי עבודה ועמל, וללמוד...".[3]

לרגל כ' בתמוז, ב"ישראל היום!" ציינו את יום מותו של הרצל. לצד ציון קורות חייו הקצרים, פורסמה בעיתון תמונה של אחוזת הקבר הראשונה של חוזה המדינה בווינה, שממנה הועלו עצמותיו ארצה.[4]

ב"מקור ראשון - דיוקן" ניתחו את הרעיון של המשיחיות והשפעתו על עם ישראל על כל גווניו התרבותיים, הדתיים והפוליטיים. כמו כן העלו את משמעותה לגבי הציונות, זהות המדינה ודרכה. בין אנשי האקדמיה והרוח שהתבטאו בנושא נמנה פרופ' ניסים מזרחי. חוזה המדינה הוזכר כשמזרחי שאל: "... האם אנחנו תופסים את עצמנו כרצף היסטורי שמתחיל באברהם אבינו, עובר דרך דוד המלך ומגיע עד בן גוריון ועד ימינו, או שאנחנו רואים את העם כקולקטיב שהתגבש למעשה רק בתקופת הרצל והציונות?...״, המראיין הגיב לו: "הרצל נשען על הזמן של אברהם אבינו, הוא לא אסף אנשים שבמקרה גרו באותה שכונה".[5]

ב"זמן קיבוץ", לקראת הבחירות המתקרבות, שבחו את אחד המתמודדים למפלגת הדמוקרטים – עמרי רונן. לצד תיאור השכלתו, כישוריו, השקפותיו ופעילותו ב"אחים לנשק", בעמותת ״יהב – מחנכים לציונות" ובפרקליטות המדינה במחלקה הכלכלית העוסקת בשחיתות שלטונית, צוין כי "... הוא מאמין, כנורדאו והרצל לפניו, שהגורל שלנו בידנו".[6]

ב"כלכליסט" פורסם הריאיון עם האומן חנוך פיבן, בעל הסגנון הייחודי שפיתח: פנים שמורכבות מחפצים יומיומיים. בין יצירותיו נמנה דיוקן של הרצל בדמות שעריו וזקנו עשויות מפחם, אותו פיבן יצר לתערוכה במוזיאון הרצליה בשנת 2025. במסגרת הריאיון פיבן השיב לשאלה – "מהי בעצם ציונות". לפני שטען שעל הציונות לעבור "אדפטציה", אמר פיבן: "אני יוצר את פאקינג הרצל, את הציונות, מפחם שרוף! זאת אמירה הרבה יותר חזקה מלעשות את בנט. פחמים זה דבר מדהים ויזואלית, ויש בזה כל כך הרבה רבדים. פחם זה מנגל ביום העצמאות, פחם זה מקור אנרגיה ,פחם זה הרס, הרס שפלסטינים הביאו על יישובים בארץ, הרס שאנחנו הבאנו על הפלסטינים. זה התחיל מזה ששאלתי את עצמי איפה ועם מי הרצל היה עושה מנגל ביום העצמאות, מהניגוד הזה בין האנין האירופי למנהג המזרה-תיכוני, פער שהצחיק אותי לדמיין אותו, ומהמחשבה אם החזון של הרצל הגיע למקום שהוא חזה".[7]

בשבועון "בקהילה" סוקרו התוכניות השונות של "תעלות הימים", כמו גם היזמים וחוזים שעמדו מאחוריהן בעבר וכיום. הרצל הוזכר בתור אחד מהם. בהתאם למה שכתב ב"אלטנוילנד", תעלת הימים שלו היתה אמורה להוות מנוע צמיחה כלכלי, לפתור בעיות תחבורה ואף להיות תשתית שבעזרתה מפיקים חשמל הידרואלקטרי.[8]

דוד גפן כתב ב"ג'רוזלם פוסט" על הקשר של הרצל לארה"ב ועל השפעתו הרעיונית על אמריקנים בולטים. בין השאר צוין, כי לפני מותו חוזה המדינה תכנן לבקר בארה"ב, כי הנשיא ברק אובמה ביקר בקברו של הרצל פעמיים, כי הדיווח המלא בשפה האנגלית על המתרחש בקונגרס הציוני הראשון הופיע קודם כל בירחון היהודי אמריקני, כמו גם התגובה למחזה של הרצל וביקורת על המחזאי, כי חלוצים אמריקניים ציוניים התארגנו בהשראת הרצל והשפיעו רבות על המתרחש בתנועה ובעולם היהודי, כי מרק טוויין תיאר בלהב את פועלו. בנוסף, לצד שבחים, תוארה ההתנגדות של מנהיגי התנועה הרפורמית לרעיונו של הרצל. כמו כן, הודגשה התרומה האמריקנית להצלחת המבצע של העלאת עצמות הרצל מוינה ארצה.[9]

ב"ידיעות אחרונות – 7 לילות" הופיעה כתבת פרסומת לספרו של עפרי אילני – "השיבה לסדום: הומוסקסואליות והיהודי החדש", הספר שבו מתוארים מהלכי הרנסאנס ההומוסקסואלי המתרחש באירופה. לטענת הכותב, "יסוד "היווניות" של תנועות השחרור של ההומואים באירופה... לא יכול היה למצוא חן ברוחה של הציונות בימי צמיחתה ההרואית. ההומואים היהודים של ימי הרצל וטשרניחובסקי, ברל כצנלסון וזאב ז׳בוטינסקי, עגנון ובן-גוריון, נותרו בצל ומחוץ לכל היסטוריה. רק מתי מעט מהם העזו לחיות ולחשוף את נטייתם וזהותם המינית. הם לא היו קבוצה ובוודאי לא תנועה...".[10]

ב"שבתון" יעקב ספוקויני תיאר את מסעו של הרצל לרוסיה בשנת 1903 לאחר פרעות קישינב, ועמד על משמעותו עבור התנועה הציונית ומנהיגה, בדגש על "תוכנית אוגנדה" שהוצעה לקונגרס הציוני השישי ועל הפילוג שגרמה. הכתבה הסתיימה בפסקה עם הציטוט המפורסם של חוזה המדינה: "אם אשכחך...". [11]

ב"ג'רוזלם פוסט" אדם סקוט בלוס שיבח את הרצל וז'בוטניסקי. בעוד שהרצל מוצג במאמר בתור חוזה ומורה דרך שראה את הבעיה היהודית ופתרונה כפוליטית, פעל באופן דיפלומטי, ארגן את המוסדות הציוניים וסיפק את המכשירים והמבנה לפעולה, ז'בוטינסקי העניק לעם את "עמוד השדרה", "המשמעת", "כבוד ועוצמה". המאמר מסתיים באמירה ששני האישים בנו את הדוקטרינה הציונית המגנה על העם והמדינה. [12]

תוך ציטוט דבריו של חוזה המדינה והתמקדות בדמותו, הרב דני לביא בחן במגזין "גילוי דעת" את הקשר שבין הציונות לבין האמונה והחזון המשיחי. הכותב מדגיש כי הציונות אינה יכולה להתקיים על מחשבה חילונית בלבד; ללא חיבור לשורשי התורה והמקורות. לביא הדגיש את הקטעים ממורשתו של הרצל שביטאו לכאורה את אמונתו, בין השאר בתיאורו של בית המקדש בירושלים מתוך "אלטנוילנד".[13]

ב"רשימות תל-אביביות" מאת אברהם בלבן הוזכרו רחוב הרצל, גימנסיה הרצליה והושם דגש על רחוב רזיאל (לשעבר רח' אלכסנדר הווארד), בדגש על בית המלון שנהיה לבניין מש­רדים ושנהפך לחלק מההיסטוריה הציונית. "ב-1908 התחיל לפעול בו ״המשדר הארצישראלי״ בניהיל ד״ר ארתור רופין. אחרי מות הרצל (1905), שעיקר עניינו היה הציונות המדינית, רופין הקדיש את מרב מאמציו להתיישבות היהודית ולמשרד היתה השפעה מרכזית על התרחבות ההתיישבות והתבססותה...".[14]

ב"ישראל היום" נדב העצני כתב בגנות "אויבי הציונות והיהדות", בדגש על אלה שהצביעו בעד "חוקי האפליה החרדית". לטענתו: "כל מי שפוטר יהודים חרדים ישראלים מלהיות כפופים לאכיפת החוק הישראלי... מכרסם בחידוש ההתגבשות היהודית במאה ה-19. התגבשות שתחילתה בעלילת הדם של דמשק ב־1840, המשכה במבשרי הציונות ובתנועה הציונית של הרצל. ומשם למה שמכונן את עקרון השיבה לארץ, את הקמת מדינת היהודים ואת הקיום הלאומי בארץ הקודש". בהמשך העצני הדגיש כי רה"מ נתניהו חמק מההצבעה והסביר מדוע:  "...כי הוא יודע היטב מה אבא שלו היה חושב על מעשי ידיו. בן ציון נתניהו, שהיה היסטוריון ופעיל ציוני, כתב בין היתר את הספר על חמשת אבות הציונות: הרצל, ז׳בוטינסקי, נורדאו, זנגוויל ופינסקר. כולם נאבקו בניסיון החרדי להוציא את עצמם מהכלל, להתנער מהציונות ומעקרונותיה...".[15]

ב"הארץ" פרופ' ישראל ברטל יצא נגד החלטת הממשלה להגביל חופש הביטוי באקדמיה. לטענתו, "זה צעד נוסף במיזם שיטתי למחיקת מורשת הרצל". ברטל הדגיש, כי ב"אלטנוילנד" חוזה המדינה "לא הסתיר את עמדתו החד-משמעית ביחס לצביון הקהילה האקדמית שתקום בירושלים המתחדשת. ב-1902 חזה אקדמיה שיכונסו בה מלומדים מכל התרבויות והלשונות. התפקיד המשותף שיועד לחבריה היה פעולה למען בני האדם, בלא שוני בין דת לדת או לאום ללאום". עוד טען ברטל, כי "מנהיגי התנועה הציונית... (לא בדיוק פעי­לי ״שמאל״), עשו עוד לפני מלחמת העולם הראשונה להקמת ״אוני­ברסיטה לאומית״ ברוח החזון של הרצל – חזון המוקע היום בידי שופרות תעמולה אנטי-ישראליים מקומיים כ״פרוגרסיסטי״, ״שמא­לני״, ומושמץ בכינוי הגנאי ״אג׳נדה״.".[16]

שמעון ורבקה הרצל (סבו וסבתו של הרצל) אמורים להיטמן לצד קברו של חוזה המדינה בטקס ממלכתי בהשתתפות הנשיא וראש הממשלה. את התוכנית הוביל יו"ר ההסתדרות הציונית יעקב חגואל. בכתבה של "סולטן לידור[17] הודגשה השפעתו של הרצל הסב (שדבק בזהותו היהודית ונמנה בין חסידיו של הרב אלקלעי) על הציונות ועל חזונו של בנימין זאב – נכדו. בידיעות דומות שפורסמו ב"ג'רוזלם פוסט"[18] וב"נובוסטי נידלי"[19] בקצרה צוינו שאר קרוביו של חוזה המדינה שכבר נטמנו בהר הרצל. ב"מצב הרוח" הובלטה השפעת הרב אלקלעי על משפחתו של הרצל ועל חוזה המדינה בפרט.[20] הודעה קצרה על הוצאת העצמות הופיעה גם ב"מעריב". צוינו בה ארבע שנים של מאמצים דיפלומטיים ומדיניים כבירים שנדרשו למהלך.[21] ב"מנורה רוסית" הכותב שילב את הידיעה בתיאור סיפור טיולו בבלגרד והדגשת האתרים היהודיים והציוניים של סרביה.[22] ב"ישראל היום" הופיעה פרסומת של המאמרים במוספי השישי. אחד מהם מאת אריאל בולשטיין נשא כותרת "חזון העצמות".[23]

על רקע הבחירות המתקרבות וניסיונות הרפורמה המשפטית, פרופ' אוריאל רייכמן עמד על המאבק שבין החזון של ישראל יהודית ודמוקרטית לבין השאיפה למדינה הלכתית. הכותב שרטט את עיקרי המאבק האידיאולוגי בישראל וציין, כי אדריכלי הציונות המודרנית – מאז הרצל וז'בוטינסקי ועד דוד בן-גוריון – דחו את הרעיון של מדינה תיאוקרטית. בהמשך רייכמן קרא לדבוק בעקרונות מגילת העצמאות ולהבטיח שהמדינה תישאר מקום המאפשר לכלל האוכלוסייה לחיות בה במסגרת חוקית ושוויונית.[24]

ב"מקור ראשון" נכתב על ההוגה החרדי – ד"ר יצחק ברויאד – הוגה הרעיון של "מדינת התורה" המבוססת על הלכה ומתכחש של הציונות ושל לאומיות בכלל. בין השאר צוינה סלידתו של ברויאד מ"גרמנים בני דת משה" וניתנה התייחסות ליחסיו המורכבים עם הרצל והביקורת כלפיו וכלפי חזונו.[25]

ב"הארץ – גלריה", לצד פרסומת של שני ספריו האחרונים, הופיע הראיון עם מבקר הספרות פרופ' יגאל שוורץ. שוורץ התייחס לסופרים בכירים שאותם ערך, לתרבות ולפוליטיקה הישראלית. בין היתר התבטא בנושא דת ומדינה: "יש שני עמים בעולם שסבורים שהם עם סגולה, שאין אצלם הפרדת דת ומדינה - ואלה איראן וישראל. הם האלטר-אגו שלנו. אין דבר כזה יהודי ודמוקרטי אף אחד לא חשב שזה אפשרי, לא אחד העם ולא ברדיצ׳בסקי. קראתי את ׳אלטנוילנד׳, אין מילה אחת מזה שממומשת בארץ. דבר ראשון אצל הרצל הוא הפרדת דת ומדינה...".[26]

ב"הארץ" אמוץ עשהאל ביקר את הברית בין הליכוד לבין מפלגות חרדיות, דבר שלטענתו לא התבסס על ערכים משותפים אלא על יחסים של סוחרים, והוביל לניצול חרדי בוטה של המדינה וחתירה תחתיה. הכתבה נפתחה מציטוט מתוך המחזה "הגטו החדש" מאת הרצל: "לצאת, לצאת מן הגטו". לדברי עשהאל, "...הגטו סימל את היהודי השפוף, שגיבור המחזה של הרצל סירב להיות כשיצא לדו-קרב עם מעליבו האנטישמי".[27]

ב"גילוי דעת – המגזין" סיפרו על האוסף של יצחק קלי – הפריטים שמצא בשטחו של המושב בית מאיר והאלה הציוניים שאסף שנים. אחד מהם – שטיח עם תמונתו של הרצל הנשען על מעקה המרפסת וצופה בבית המקדש.[28]

על רקע המשבר מול החרדים, יוחנן בן יעקב ציין את האירועים המכוננים שעיצבו את הציונות הדתית ושהדגישו את ערכיותה. בין השאר הוזכר מכתבו של הרב ריינס להרצל, שאותו שלח בעקבות "הצעת אוגנדה" ותמיכתו בחוזה המדינה: "הסכמנו להצעה האפריקנית מפני ששמנו לב לצורכי העם, החביב עלינו יותר מהארץ...".[29]

 ד"ר יואב הלר, יו"ר מפלגה ברוח הרבעון הרביעי, התייחס למדיניות של הפחדה בפוליטיקה הישראלית. לטענתו: "יש כאלה שאומרים לנו שנפסיק להפחיד, אבל זה בדיוק העניין. הציונות תמיד הייתה תנועה שהזהירה מפני האסון הבא ליהודים ביד אחת, וביד השנייה נתנה תקווה ותוכנית פעולה לבניית עתיד טוב יותר. כך בדיוק פעל חוזה המדינה הרצל, שכתב את ״מדינת היהודים״ והזהיר מפני אסון שאכן הגיע, ולאחר מכן כתב את ״אלטנוילנד״ וסימן את נתיב התקווה המעשית".[30]

 

[1] ברנשטיין, משה. מבחן הכפר. בקהילה - שבועון (2.7.2026), עמ' 64-71

[2] פרידמן, שוקי. בפרוס שנת ה-250 - תודה, אמריקה! ישראל היום! (2.7.2026), עמ' 23.

[3] אתאלי, עמיחי. המפעל הזה הוא העתיד. ידיעות אחרונות – המוסף לשבת (3.7.2026), עמ' 15.

[4] קור, מריה (צלמת). כ' בתמוז. ישראל היום! (5.7.2026), עמ' 25.

[5] גולדקלנג, אורלי. למה אנחנו מפחדים כל כך מהמשיח? מקור ראשון – דיוקן (3.7.2026), עמ' 1, 16-18.

[6] ראון, מירב. אני לא רוצה להביא את הפריפריה למרכז, אני רוצה להשוות את מצב הפריפריה לזה של המרכז. זמן קיבוץ (9.7.2026), עמ' 29.

[7] בחור ניר, דיאנה. הלאומיות עפ"י פיבן. כלכליסט (9.7.2026), עמ' 25, 36, 38.

[8] גרינצווייג, אליעזר. כך יהפוך הנגב ל"מיצר הורמוז " ישראלי ימים יגידו. בקהילה - שבועון (9.7.2026), עמ' 62-69.

[9] Geffen, David. Theodor Herzl and the USA. The Jerusalem Post - Magazine (10.7.2026), pp. 20-21.

[10] הירשפלד, אריאל. ההומוסקסואלים הראשונים של הציונות. ידיעות אחרונות – 7 לילות (10.7.2026), עמ' 16-17.

[11] ספוקויני, יעקב. מסע ושברו. שבתון (10.7.2026), עמ' 18.

[12] Scott Bellos, Adam. Power is not a sin: The Zionist answer to history. The Jerusalem Post (14.7.2026), p. 10.

[13] לביא, דני. מה הרצל חשב על בניית בית המקדש. גילוי דעת - מגזין (17.7.2026), עמ' 26.

[14] בלבן, אברהם. ערוגה פורייה לכותלית יהודה. הארץ- תרבות וספרות (17.7.2026), עמ' 2.

[15] העצני, נדב. אויבי הציונות והיהדות. ישראל היום! (17.7.2026), עמ' 22.

[16] ברטל, ישראל. שנוריד את דיוקן הרצל? הארץ(23.7.2026), עמ' 11.

[17] סולטן, לידור. עצמות סבו וסבתו של הרצל בדרך להיטמן בירושלים. ישראל היום! (26.7.2026), עמ' 17.

[18] Carson, Alex. Remains of Herzls grandparents to arrive in Jlem in days for reburial. The Jerusalem Post (28.7.2026), p. 6.

[19] שיבה. נובוסטי נידלי (30.7.2026), עמ' 16. (רוסית)

[20] רהט, מנחם. הרב שהביא את הרצל לציונות. מצב הרוח (31.7.2026), עמ' 8.

[21] ארונסון, ג'וש. לפי צוואתו של חוזה המדינה עצמותיהם של סבו וסבתו של הרצל יובאו לקבורה בישראל. מעריב - השבוע (30.7.2026), עמ' 18.

[22] ייליזרוב, לאוניד. עקבותיו הבלקניים של תאודור הרצל. מנורה רוסית (30.7.2026), עמ' 25. (רוסית)

[23] מוספי שישי. ישראל היום! (31.7.2026), עמ' 1.

[24] Reichman, Uriel. Choose the Declaration of Independence. The Jerusalem Post (27.7.2026), p. 9.

[25] בראון, בנימים. חוזה מדינת התורה. מקור ראשון (31.7.2026), עמ' 6-9.

[26] איזיקוביץ, גילי. אחרית דבר. הארץ – גלריה (31.7.2026), עמ' 14-18.

[27] עשהאל, אמוץ. הגטו החרדי עבר מניצול המדינה לחתירה תחתיה. הארץ(31.7.2026), עמ' 14.

[28] עמינדב, חגית. המחסן של סבא. גילוי דעת – המגזין (31.7.2026), עמ' 16.

[29] בן יעקב, יוחנן. מהמפד"ל לרד"ל. הדור (31.7.2026), עמ' 34.

[30] הלר, יואב. הסכנה הגדולה ביותר היא זו שאנחנו בוחרים שלא דראות. הדור (31.7.2026), עמ' 34.