הרצל בתקשורת

 

מאת ד"ר אנטון ברקובסקי

 

בעיתונות

 

בעיתון בשפה הרוסית "מיג" ביקרו את הצהרת הועד המנהל של הסוכנות היהודית לישראל, לפיה "יהדות מגוונת, פלורליסטית וסובלנית הייתה ועודנה נשארה אחת מאבני היסוד של הציונות". צוין, כי הניסוח אינו עומד בבחינה של מסמכי היסוד של התנועה, כאשר אבן הפינה של הציונות לא הייתה תיאולוגיה, אלא רעיון האחדות הלאומית, כפי שהרצל ביטא זאת בספרו "מדינת היהודים". הודגש, כי דווקא משום שהיהודים לא יכלו להסכים על עניינים דתיים בשנת 1897, הרצל במכוון לא הפך אותם לבסיס הפרויקט שלו. כשנשאל האם מדינת היהודים תהפוך לתיאוקרטיה, השיב: "לא, כמובן... נשמור את כוהנינו בתוך גבולות מקדשיהם...". בהמשך צוינו הכוחות שקידמו את ההצהרה ושבזמנו לא בהכרח תמכו בציונות אלא אפילו התנגדו לה (מנהיגי היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית בארה"ב), וכן הוזכר, כי ב"אלטנוילנד" הרצל קורא לסובלנות אזרחית, כאשר "הנבל העיקרי שם הוא הדמגוג ​​ששולל מאחרים חלק בטובת הכלל. אבל סובלנות בין אזרחים אינה זהה ל"יהדות פלורליסטית" כאידיאולוגיה...".[1]

לרגל כ"ב באב, ב"ישראל היום!" פורסמה התמונה עם קבלת הפנים של ארונו של הרצל בשדה התעופה לקראת הבאתו לאתר הקבורה בירושלים.[2] בצמוד, במדור "ציטוט ביום", הופיעה רשומה מיומנו של הרצל מיוני 1895: "היהודים העשירים שולטים על העולם, בידם גורל ממשלות ומדינות, הם מגרים ממשלות זו בזו ועל פקודתם ממשלות עושות שלום".[3]

נמשך סיקור של הבאת עצמות סבא וסבתא של הרצל ארצה. בין השאר, ב"הארץ" צוין כי חוזה המדינה ציין את סביו שמעון רק פעם אחת ביומניו – בשנת 1896, כאשר אחד ממקבלי פניו בסופיה הזכיר לו אותו.[4] ב"ג'רוזלם פוסט" שמו לב כי הטמנתו של שמעון הרצל בהר הרצל משפרת את הסטטיסטיקה של הרבנים שנקברו באתר הלאומי. בנוסף, צוטטו דברי הנשיא ורה"מ שהשתתפו בטקס והיללו את הרצל ובני משפחתו. מתוכם הודגשה היותו של סביו של הרצל תלמידו של הרב אלקלעי, שבאמצעותו תאודור הצעיר ינק את היהדות ויכול היה להיחשף לרעיון הציוני. בתורו, יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית, יעקב חגואל, אמר כי הרצל השאיר "שתי צוואות": אחת למשפחתו, ואחת נוספת ש"אתה ואני מקיימים בכל יום, בכל שעה" באמצעות בניית מדינת ישראל.[5]

ב"ג'רוזלם פוסט" גיל טרוי העלה הקשרים סמליים, היסטוריים ותנ"כיים שקשורים לקבורתו של הרצל ושל סביו בארץ ולמצבה של מדינת ישראל והתנועה הציונית כיום.[6]

ב"ישראל היום" פרופ' אריאל פלדשטיין יצא נגד המיתוסים הנפוצים על הרצל במערכת החינוך ובכלל. הוא הצביע על תוצאות המחקר ההיסטורי שחשף פרטים ביוגרפיים חדשים על אודות חוזה המדינה וגם הציע מסגרת חדשה להבנת התפתחותו הרעיונית של הרצל. המחקר מלמד שדרכו אל הציונות לא היתה רגע יחיד של התפתחות בעקבות משפט דרייפוס, אלא תהליך ממושך של התגבשות רעיונית, שהושפע ממעגלים משפחתיים, יהודיים, אירופיים ולאומיים גם יחד. במעגל המשפחתי צוין בין השאר סבו – שמעון.[7]

במאמרו האחר קרא פלדשטיין למפלגות לא רק לעסוק בכל הקשור לבחירות, אלא להגיד לציבור הישראלי מהי הציונות שהן מציעות. תוך הצגת רקע על אודות משמעותה של ציונות לאורך ההיסטוריה, שילב פלדשטיין בכתבתו אמירותיו המפורסמות של חוזה המדינה, כאשר הדגש הושם על "אידיאל שאין לו סוף".[8]

ב"מעריב" טובה הרצל סיכמה בקצרה את עמדותיו של הרצל ושאלה – כיצד היה מתייחס לחוסר השוויון הכלכלי והפוליטי שהולך וגדל בארץ? בסוף הכתבה ציינה הרצל את אביה ז״ל, שורד שואה, שהשתתף במ­שמר הכבוד של צה״ל. לטענתה: "דומה שאילו שני ההרצלים הללו - זה שחזה את המדינה והחייל הפשוט שנלחם למענה - היו מבי­טים כעת על ישראל, הם לא היו מסתפקים בדברי שבח על עצם קיומה, אלא היו מסתכלים על דמותה, תוהים אם לכך פיללו, ומבקשים לתקן".[9]

לרגל חגיגות 30 שנה ללהקת "דג נחש" מבחר אמנים וכותבים התבטאו על יצירותיה, השפעתיה ותרומתה על עולם המוזיקה והתרבות בכלל. בין השירים שזכו לסיקור נמנה "גבי ודבי". לדברי רז שבניק: "זה שיר שנשמע בהתחלה כמו קרנבל של שטויות. ״הומר סימפסון, ״שרתון פלאזה״, ״ירמי קפלן״, ״הרצל״, ״טרומפלדור״, ״מקל קסמים״ ו״טלוויזיה חינוכית״, הכל נזרק לבלנדר אחד גדול. אבל כשמקשיבים באמת, מגלים שהכאוס שהתקבל הוא בעצם דיוקן של ישראל, פיסת סאטירה גאונית... דמויות קופצות בין זמנים, ההיסטוריה הישראלית מתערבבת עם תרבות הפופ, הרצל הופך לדמות פסיכדלית, וטרומפלדור מעדכן את אחד המשפטים המכוננים של הציונות ל״טוב למוחטה על ארצנו".[10]

ב"ישראל היום!" ציינו את הקרנתו הראשונה של הסרט "במבי" – המבוסס על ספרו של ידידו של הרצל – פליקס זאלטן, שכתב אותו כמשל על מצבו של העם היהודי.[11]

ב"מקור ראשון – שבת" הזכירו את מאבקו של הרב קוק בעד שמירת כשרות ושבת בארץ, דבר שבין היתר בא לידי ביטוי בשליחת מכתבים להנהלת הקק"ל ולראשי תנועת המזרחי, וזאת כדי שיעלו את הנושא בקונגרס הציוני. צוין, כי בקונגרס הוחלט כי "ניתן להסתפק בדברי הרצל, שהודיע בשע­תו כי ״הציונות לא תעשה דבר שיהיה נגד הדת״.[12]

ב"מקור ראשון – דיוקן" ניתחו את המשיחיות הפוליטית, המחלוקת בין התפיסות השונות ואת חלקו של חוזה המדינה בה: "הרצל עצמו חיבר בין חזון מדיני לחיזיון לילי, בין תוכניתו הפוליטית לנבואות על ביאת המשיח. ובכל זאת, טקסט מכונן של הציונות הדתית שזיהה את פעמי משיח בן יוסף הפך למוקד של מחלוקת עזה - ולמקור של האשמות וחששות ששולטים בשיח הישראלי־יהוד׳ כבר יותר ממאה שנה...".[13]

ב"מעריב" עו"ד אהוד פלג קרא לא רק להשקיע בחינוך הפיננסי של הנוער, אלא גם לא לשכוח מהחינוך הערכי: "... חבל שבמשרד לא התמקדו יותר בחזונו של ... הרצל, שאמר: 'בציונות, כפי שאני מבין אותה, כלולה לא רק השאיפה לכברת ארץ מובטחת כחוק בשביל עמנו האומלל, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית'״.[14]

ב"הארץ" פרופ' יצחק זמיר הצטרף לפולמיקה בנושא "מהי ציונות בשבילכם?", וזאת בדגש על ההיבטים המשפטיים של הסוגיה, כגון שוויון זכויות, ייצוג פוליטי הולם וכ"ד. את הצגת נקודת מבטו התחיל מהקביעה: "הציונות התחילה את דרכה כתנועה לאומית בקונגרס הציוני הראשון שהתקיים בבאזל ב-1897, בהנהגת הרצל. הקונגרס קבע: 'הציונות שואפת להקים לעם היהודי בית מולדת בארץ ישראל, מו­בטח על פי משפט הכלל'״.[15]

בתגובה לפרופ' זמיר, ההיסטוריון פרופ' מרדכי כוגן הצביע על "תום עידן הציונות". לטענתו, "... ממשלות ישראל בעבר ובהווה, בשימושן המזויף במונח ״ציונות״, לא עשו צדק עם ההיסטוריה, עם הרצל, אבי הציונות, ועם המנהיגות הציונית שהגשימה את חלומו. ההכרזה על הקמת המדינה ב-1948 הפכה את כל יושבי אזור המנדט שהגיע לידי המדינה לישראלים, לא לציונים. וזה המצב עד היום".[16]

בתגובה של ד"ר יהודה שנהב ניתנה התייחסות למכתב למערכת הארץ בעקבות מאמרו של פרופ' זמיר מאת דויד כוח ("בן 19 יהודי וציוני"). שנהב שיבח את כוח על אמירתו: ״להיות ציוני זה אידיאל... להיות נאור... שמשפחות העמים יצביעו עליו ויילכו בעקבותיו״; והדגיש כי מדובר מהותית באותה האמירה שהופיעה בספר המאמרים של עמוס עוז ״לב חדש ורוח חדשה״ מלפני ארבעים שנה, וכן בחלום הציוני של הרצל בן יותר ממאה שנים.[17]

לרגל הוצאתו לאור של הספר "בני-ברק: ממושבה דתית לבירת החברה החרדית בישראל" ב"מקור ראשון – שבת" הופיעה הראיון עם מחברו – ההיסטוריון ד"ר מנחם קרן-קרץ. בין שאר התמורות התרבויות והפוליטיות שחלו בישוב המשתנה הזה, הוזכר גם שינוי שמו של "רחוב הרצל" ל"רחוב הרב שך".[18]

 

[1] האם הסוכנות היהודית תשנה את הגדרת הציונות? מיג (6.8.2026), עמ' 7.

[2] דימונד, סם / לע"ם (צילום). ישראל היום! (5.8.2026), עמ' 23.

[3] ציטוט ביום. ישראל היום! (5.8.2026), עמ' 23.

[4] Aderet, Ofer. Theodor Herzl's Grandparents Reinterred in Jerusalem After Remains Brought From Serbia. Haaretz (7.8.2026), p. 3.

[5] Winston, Alex. Remains of Herzls grandparents reinterred alongside Zionist leader. The Jerusalem Post (6.8.2026), pp. 1, 7; Herzl’s education. The Jerusalem Post (6.8.2026), p. 9.

[6] Troy, Gil. Reburying Herzls grandparents reflects redemptive Zionism. The Jerusalem Post (5.8.2026), p. 11.

[7] פלדשטיין, אריאל. הרצל שהסתירו מאיתנו. ישראל היום! (10.8.2026), עמ' 23.

[8] פלדשטיין, אריאל. האידיאל שלא מופיע במצע. ישראל היום! (24.8.2026), עמ' 25.

[9] הרצל, טובה. החזון ושברו. מעריב - המגזין (5.8.2026), עמ' 6;

Herzl, Tova.Would Theodor Herzl recognize today’s Jewish state? As Herzl’s grandparents are reburied in Jerusalem ,Israel should revisit his ideas. The Jerusalem Post (4.8.2026), p. 11.

[10] שבניק, רז. "גבי ודבי" /2003. ידיעות אחרונות – 7 ימים (7.8.2026), עמ' 60.

[11] 13.08. ישראל היום! (13.8.2026), עמ' 23.

[12] וסרמן, אברהם. "הקובלנה של הרב היפואי". מקור ראשון - שבת (14.8.2026), עמ' 10-11.

[13] גולדקלנג, אורלי. ובא לציונות גואל. מקור ראשון - דיוקן (14.8.2026), עמ' 15-16.

[14] פלג, אהוד. הון סיכון. מעריב - סופהשבוע (14.8.2026), עמ' 32.

[15] זמיר, יצחק. מהי ציונות בשבילכם? הארץ(14.8.2026), עמ' 14.

[16] כוגן, מרדכי. תם עידן הציונות. הארץ(18.8.2026), עמ' 11.

[17] שנהב, יהודה. מכח לכח. הארץ(25.8.2026), עמ' 11.

[18] ליפשיץ, משה. הרצל פינת הרב שך. מקור ראשון - שבת (21.8.2026), עמ' 10-13, 19.