החיבור עוסק בגלגוליו של מפעל הנצחת החייל האלמוני בישראל. חלקו הראשון של החיבור מוקדש למופעיו של החייל האלמוני בשיח היישוב היהודי. בהמשך עוסק הדיון בחלוץ האלמוני ובמעפיל האלמוני, מי שאלמוניותם הדגישה את היותם סמלים לנתינה המוחלטת בשירות האומה. חלקו השני של החיבור דן במיזם ההנצחה הממלכתית של החייל האלמוני בירושלים שעלה על סדר היום של משרד הביטחון בדצמבר 1949. בהמשך נדונות החלופות השונות שעלו מאוחר יותר על סדר היום הממלכתי, ביניהן הקמת הגלעד ברחבה שלפני משכן כנסת ישראל ובניית נר תמיד ברחבת הכותל. החיבור מסתיים בדיון בהיכל הזיכרון שנחנך באביב תשע"ז (2017) בכניסה לבית הקברות הצבאי בהר הרצל. בניגוד לתפיסה של חייל אלמוני כייצוג סמלי של ההקרבה הפטריוטית, היכל הזיכרון מדגיש את העיקרון שנעשה חלק מובנה מהאתוס הלאומי לפיו אין בישראל חיילים אלמונים, וכי ההנצחה השמית של כל אחד מהחללים בהקשר קיבוצי ובאופן אחיד וכולל הוא מחויבות של הממלכה לזכר הנופלים ולמשפחות השכולות.
