הספר עוסק בפנים שונות של תל אביב המיתית: העיר העברית הראשונה, שיצקה הוויה עירונית חדשה בתבנית ציונית של גאולה לאומית והיתה ביטוי של מחויבות לחזון תחיית התרבות והשפה העברית; העיר ללא הפסקה היא העיר הגדולה, הדינמית והמתוחכמת, המקדמת את הדימוי העצמי שלה כעיר נאורה וסובלנית; העיר הלבנה היא דימוי חזותי שנעשה למותג המבטא מחויבות למורשת הבנויה של אדריכלות הסגנון הבין-לאומי. מלבד זאת הספר עוסק ביריבות הסמלית בין תל-אביב לירושלים ובאתרים שהיו לחלק בלתי נפרד ממיתוס העיר: רחוב דיזנגוף, רחוב שינקין, חוף הים וכיכר העירייה.
