הרצל בתקשורת

 

מאת ד"ר אנטון ברקובסקי

 

בעיתונות

 

ב"מקור ראשון" אברהם קוגל הגן על זכותם של יהודים לעלות להר הבית בפרט ולחיות בהתאם לאמונתם והלכותיהם בכלל, על אף ש"קשה לאדם המערבי להתחבר לרעיון שערכינו ועקרונותינו אינם נובעים מפילוסופיות ומאידיאולוגיות (וקפריזות...) שלנו, אלא מערכים ומעקרונות אלוהיים שמוכת­בים לנו מלמעלה...". קוגל סבור שאנו קיימים בארץ רק בזכותה של ציונות וציטט מנאומו של חוזה המדינה בקונגרס הציוני הראשון: ״הציונות היא השיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים".[1]

חנוך גוטליב כתב בקשר לסוגיה האם הארץ קודמת למדינה או המדינה – לארץ. לשם כך השתמש בדוגמאות מההיסטוריה הציונית, בדגש על "הצעת אוגנדה" ועמדותיהם של מנהיגי הציונות הדתית בקונגרס הציוני. הרצל הוזכר במאמר בהקשר לרב ריינס – על אף שתמך בהרצל הוא נמנע בהצבעה ובכל זאת לא ויתר על "הארץ" לטובת "המדינה".[2]

ב"ג'רוזלם פוסט – מגזין" הופיעה כתבת פרסומת לספרו בעריכה של הרב אהרן מלדולה דה סולא – "תקומת ישראל" (Aharon Meldola de Sola – “The Restoration of Israel”). בספר הושם דגש על כך שהציונות איננה המצאה אירופית-אשכנזית ומוזכרים בו ציונים ספרדיים דתיים שקדמו לחוזה המדינה עוד בימי הביניים. עוד נטען, כי ללא השפעתו של הרב אלקלעי, ייתכן והרצל לא היה נחשף לרעיון הציוני.[3]

ב"ישראל היום" דרור אידר הרהר בעקבות פרשת "אמור": בכל הקשור להגדרת הזמן, הנצח, חלקו של עם ישראל בהיסטוריה וההקשרים התיאולוגיים הנובעים מכך. הכותב הזכיר את פגישתו של הרצל עם האפיפיור בשנת 1904 ואת הרשימה של חוזה המדינה ביומנו: ״הוא (האפיפיור) סבור כי אם יחזרו היהודים לארץ אבותיהם בלא להכיר במשיחיותו של ישו, יהיה בזה משום פגיעה בעיקרי האמונה הנוצרית״. לדברי אידר: "הקמת ישראל היתה עבור הכנסייה סקנדל תיאולוגי. אבל במונחים תנ״כיים מדובר בקידוש השם, מכיוון שהיהודים שבו ארצה כפי שהבטיחו נביאי ישראל...".[4]

ב"מקור ראשון" רחלי מלק-בודה ראיינה את מתי פרידמן – מחבר הספר "לחפש בן אדם" שמתאר את גבורתם של צנחני הישוב, וביניהם חנה סנש. חוזה המדינה הוזכר בהקשר לרקע הציוני וכישוריה הספרותיים של סנש. לטענת פרידמן: "בסופו של דבר הציונות היא סיפור. הרצל, שהוא גם מחזאי ועיתונאי, ישב בפריז וכתב סיפור על היהודים – ואנחנו חיים בתוך הסיפור הזה. גם חנה סנש הגיעה מרקע דומה...".[5]

לטענת בן-דרור ימיני ב"ידיעות אחרונות", האקטיביזם השיפוטי בבית המשפט העליון הוביל להגברת כוחו של ימין קיצוני גזעני בארץ, פעם – הזה הערבי, של עאזמי בשארה וחנין זועבי, וכיום – הזה הלאומני של איתמר בן גביר. הכותב השתמש במספר דוגמאות היסטוריות וספרותיות ("אלטנוילנד" של הרצל וספרו של יעקב בכר מאותה התקופה - "אנטי גויות בציון"). לצד משפט דרייפוס, החיבורים איירו מול אילו דילמות ניצבים שופטים וכיצד העמדות של בית משפט משפיעות על חיים פוליטיים. בהמשך הצביע ימיני על הסכנה הממשית לציונות מכך שבית המשפט לא פסל כוחות אנטי-ציוניים ואנטי-דמוקרטיים. לטענתו, "... רוח ציונית, של הרצל... מתמודדת גם היום עם אלה שקמים עליה לחסלה...". ימיני לא תולה עוד תקוות בבית המשפט אלא מקווה שבקואליציה הבאה, "...עם ממשלה ציונית ברוח הרצל ובכר, הרוח הגזענית תדעך, ותחזור לגודלה המקורי...".[6]

ב"הארץ" ד"ר דפנה הרן הגיבה למאמרו של איתן נצ'ין – "ההיסטוריון עמר ברטוב: 'אני חוקר רצח עם. אני מזהה כשזה קורה'". לטענתה, הממשל הנוכחי אשם בגזענות. "אבות הציונות חלמו על הקמת מדינה יהודית דמוקרטית-ליברלית בארץ ישראל ולא ייחלו למ­דינה יהודית גזענית־תיאוקרטית. הרצל ראה כע­רביי ארץ ישראל אזרחים שווי זכויות במדינת היהודים העתידית...". בהמשך קראה הכותבת לכוחות האופוזיציה לשנן את השבועה של ז'בוטינסקי מתוך "קיר ברזל" "...ולהיות גאים בחיבוק עם מנסור עבאס". בסיום הופיע משפטו המפורסם של חוזה המדינה: "ואם תרצו אין זו אגדה".[7]

ב"ישראל היום! – נשים" פורסם ראיון עם ירינה נבזלין – יו"רית של מוזיאון "בית התפוצות" ואשתו של הח"כ יולי אדלשטיין. לצד סיפורה ההיסטורי, פירוט השקפותיה ופועלה, המרואיינת הצביע על הרצל בתור דמות שמעניקה לה השראה ומשמשת לה מצפן. נבזלין סיפרה שעל שולחנה במשרד מונחת באופן קבוע תמונתו של בנימין זאב הרצל. היא מרבה לדבר עליו ועל חזונו עם חברותיה, כאשר אחת מידידותה פעם אמרה לה: "תפסיקי לדבר על הבויפרנד תיאו׳ (תיאודור)". בהמשך, המרואיינת שיבחה את "אלטנוילנד" וסיפרה שבימים אלה היא "... עובדת על ׳אלטנוילנד 2.0', שהוא למעשה ניסיון לכתוב חזון עדכני, מבוסם על הרצל אך מותאם לזמן שלנו, יחד עם שותפים מובילים מעולמות החשיבה והעשייה, שמביאים פרספקטיבות שונות וניסיון עמוק״.[8]

משלחת של בכירים במשק ובחברה השתתפה במסע ציוני בעקבות הרצל. הבכירים נחשפו לעבר ולאתגרי ההווה של הקהילה היהודיות באירופה.[9]

על רקע סערת הרמטכ"ל עקב פאץ' ה"משיח", הרב דני לביא כתב ב"עולם קטן" על ראייתו של התנועה הציונית, של אתגריה כיום ועל התמודדותה עם סוגיות מוסר ודת. הרצל הופיע בהרהוריו פעמיים: במסגרת תת-כותרת "להדיח מלחימה את בן-גוריון והרצל"; ותוך היזכור של "אלטנוילנד", שבו כותב חוזה המדינה על בית המקדש בירושלים ומשלב לטקסט את דבריו של "הרב שמואל הזקן" שמיחס את הקמת המשטר היהודי הטוב בארץ לכוח עליון.[10]

פרופ' אריאל פלדשטיין חלק בתובנותיו לגבי חשיבות וסמליות של תחרות האירוויזיון עבור הישראלים, בדגש על זיקתם לתרבות המערב, ופקפק בנחיצותה. הרצל הוזכר בהקשר לוינה – העיר שבה נערכה התחרות ושבה בזמנו פעל חוזה המדינה. כמו כן ציין פלדשטיין את "מדינת היהודים" והחלום שלא התממש - היעלמות האנטישמיות לאחר קום המדינה וקבלתה של ישראל למשפחת עמי אירופה.[11]

ההיסטוריון והסופר גדעון-אביטל אפשטיין סבור שהכנסת הבאה תוכל להתמודד עם אתגר השוויון בנטל, אם תאמץ את החזון של הרצל, כפי שהוא השתקף ב"אלטנוילנד". לפיו, "כדי להיכלל ב״חברה החד­שה״, ליהנות מכל הזכויות ולהשתתף בקבלת ההחלטות חייב אדם להקדיש שנתיים מחייו לשירות הציבור... גברים ונשים, יהודים ושאינם יהודים...". בהמשך טען אפשטיין: "ומי שרואה בהרצל שמאלן ימצא חיזוק לדבריו במאמר של זאב ז׳בוטינסקי, ״רעיון בית״ר - יסודות השקפת העולם הבית״רית״, מ-1934, על עקרון הגיוס. מובן, כי לצד שי­רות צבאי על המדינה להפעיל שירות אזר­חי ובו ייקראו לשרת ערבים אזרחי המדינה ובנות דתיות".[12]

ב"בשבע" מאיר סיידלר טען כי "העם הפלשתיני נולד במטרה מוצהרת להחריב את מדינת ישראל, זוהי הסיבה היחידה לקיומו...". בין השאר הכותב עמד על האטימולוגיה של המושג "פלשתינה": "הוא נכנס לשימוש רשמי אצל הרומאים במאה השנייה... כציון לאזור גאוגרפי גרידא. עד כדי כך שגם ראשי הציונות, ובראשם הרצל, השתמשו בו בלי לחשוש שקריאתם ליהודים לחזור ל״פלשתינה" תעורר תביעות מאיזה עם פלשתיני שיופיע פתאום משום מקום...".[13]

 

[1] קוגל, אברהם. אנחנו צריכים להחליט. מקור ראשון (1.5.2026), עמ' 9.

[2] גוטליב, חנוך. תגובה. מקור ראשון- שבת (1.5.2026), עמ' 17.

[3] Perez, Ashley Perry. Recovering a forgotten Sephardi Zionist voice. The Jerusalem Post - Magazine (1.5.2026), pp. 38-39.

[4] אידר, דרור. חלון אל הנצח: קידוש השם והמועדים כחירות מחוקי ההיסטוריה. ישראל היום! – השבוע (1.5.2026), עמ' 24.

[5] מלק-בודה, רחלי. בשבילם גיבורים עפים. מקור ראשון - דיוקן (1.5.2026), עמ' 2, 23-26.

[6] ימיני, בן-דרור. גזענות או ציונות. ידיעות אחרונות (5.5.2026), עמ' 2.

[7] הרן, דפנה. הבעיה היא השלטון. הארץ (12.5.2026), עמ' 13.

[8] נבזלין, ירינה. "התפקיד של המוזיאון הפך קריטי מול האנטישמיות". ישראל היום! – נשים (17.5.2026), עמ' 16.

[9] קרה, קורה, יקרה. בונים מנהיגות ציונית. מצב הרוח (21.5.2026), עמ' 46.

[10] לביא, דני. לשבור את תקרת הזכוכית כשהציונות פוגשת את עשרת הדיברות. עולם קטן (21.5.2026), עמ' 5.

[11] פלדשטיין, אריאל. וינה, יחסינו לאן? ישראל – היום! (25.5.2026), עמ' 24.

[12] אפשטיין, גדעון-אביטל. כולם דיברו על שוויון, אבל לא על גיוס. הארץ (28.5.2026), עמ' 11.

[13] סיידלר, מאיר. הפיל הפלשתיני שבחדר. בשבע – מתחלף ירושלים (28.5.2026), עמ' 56.