הרצל בתקשורת

מאת ד"ר אנטון ברקובסקי

בעיתונות

לרגל חג הפסח, גרשון כהן עשה ב"ישראל היום" מספר הקבלות בין הסיפור התנ"כי של יציאת מצרים לבין המאורעות של ימינו, בדגש על הצורך בחזון ואסטרטגיה למדינת ישראל המשוסעת והנלחמת. בהקשר הזה ציטט מ"מדינת היהודים" של הרצל: ״דרושים תנאים מדעיים, ברוח העת החדשה. לו מוטל עלינו היום לצאת ממצרים, לא כאבותינו התמימים היינו יוצאים, (שפתאום לא מצאו מים לעדה לשתות) בראשונה נחקור לדעת את מספר היוצאים וכוחם...״.[1]

ב"ידיעות אחרונות" נדב איל כתב על הגישות השונות ליחסים שבין מדינת ישראל ליהודי התפוצות, על זהות הגולה, מאפייניה, ראייתה על המתרחש וכד'. הודגש הצורך ללמוד מהגולה וכן להשקיע בהזנה ותמיכה הדדית בכל התחומים. ברקע היסטורי ציין הכותב כי ציונות גדלה בשלילת הגלות. בין הסיבות לכך מינה את זו שהגה הרצל – חלומות האמנציפציה והשתלבות יהודית באירופה אינם ישימים בגלל האנטישמיות: "הרצל הבין שגם יהודי פטריוט וצרפתי כמו דרייפוס גומר כמו היהודי בשטעטל שמתעללים בו הקוזאקים".[2]

ב"מקור ראשון" ניר טופר תיאר כמה פריטי נוף מתוך "טופוגרפיה נרטיבית" של ירושלים המשקפת את סיפורו של העם היהודי. בין השאר תוארו אתריו של הר הרצל – "הלב הפועם של קוממיות". לטענת הכותב, העלאת עצמותיו של חוזה המדינה לא היתה רק אקט טקסי, אלא "הצהרה טופוגרפית-פוליטית: חוזה המדינה הוחזר לביתו והוצב בנקודה הגבוהה ביותר, חולש על העיר ועל הנרטיב". בהמשך הודגשה סמליותה ותפקידה של רחבת קבר הרצל ושל המצבה שלו.[3]

ב"מעריב" פרופ' דניאל פרידמן הצביע על מגמה ברורה לכאורה של השתלטות עקרונות דתיים אורתודוקסיים על הממשלה והמדינה. לצד דוגמאות וסקירה היסטורית על היחסים הפוליטיים בין מפלגות חילוניות לדתיות, הדגיש פרידמן, כי "גם הרצל וגם ז'בוטינסקי דחו בשתי ידיים את מעורבות הדת בשלטון".[4]

ב"ידיעות אחרונות – 7 לילות" הופיעה כתבת ביקורת מחמיאה לספרו של מתי פרידמן "לחפש בן אדם". הספר משלב בין היסטוריה לספרות ודן בצנחני הישוב במלחמת העולם השנייה וביניהם – חנה סנש. פרידמן מצביע על כך ש"חלק גדול מהצנחנים היו אנשי ספרות מובהקים... ידועה בעיקר חנה סנש המשוררת... הציונות עצמה היא תנועה ספרותית...". ובהמשך משווה "בין חנה סנש להרצל איש הספר, שניהם בני אותה עיר וסקטור יהודי...".[5]

ב"כלכליסט" הופיעה הראיון עם ישי סנדק – מהנדס ממפתחי מערכת ה"חץ", שלאחרונה גם הוציא ספר שנפתח בסיפור הישרדותו מאת אימו ניצולת השואה. סנדק טען שהוא הושפע רבות מחזונו של הרצל, ובזכותו הבין ש"כברת ארץ זה לא מספיק, צריך לשאוף לשלמות מוסרית ורוחנית..."; ש"צריך לייצר חזון שמעבר להישרדות". סנדק הדגיש ש"הרצל דיבר על זה... כי ככל שהמדינה מתבססת כלכלית, גשמית, ביטחונית, זה השלב הבא...".[6]

ב"ג'רוזלם פוסט", על סמך התיאוריה של סמואל הנטינגטון, נטען כי ישראל יחד עם התפוצות מהווה ציוויליזציה של ממש. הרצל הוזכר בתור מקים התנועה הציונית, שבעקבותיו, לצד המחנה הפרקטי של בן גוריון וז'בוטינסקי התהווה גם הזה "הציוויליזציוני" – שאותו יצגו  אחד העם ומרטין בובר.[7]

בראיון עם יו"ר ההסתדרות הציונית יעקב חגואל נחשפו ראייתו ופועלו במסגרת הארגון למען ישראל ויהודי העולם. בנוסף עמד חגואל על דמותו המכוננת של הרצל, הדגיש את השפעתו האפשרית של סביו על הציונות וחזונו של תיאודור, וכן הזכיר את התוכנית להעלות את שרידי הסבא והסבתא של חוזה המדינה מסרביה ארצה.[8]

ב"ישראל היום! – השבוע" סיקרו את יחסי הוותיקן כלפי יהודים ומדינת ישראל לנוכח עמדותיו ומדיניותו של האפיפיור החדש והמורשת האנטישמית והאנטי-ישראלית לכאורה שהשאירו קודמיו והאפיפיור הנוכחי מקדם. ברקע היסטורי תוארה פגישתו המאכזבת של חוזה המדינה עם האפיפיור פיוס העשירי בינואר 1904 וכן הוזכרה הנחת הזר לקברו של הרצל על ידי האפיפיור פרנציסקוס הראשון 110 שנים לאחר מכן.[9]

לרגל יום זיכרון לשואה ולגבורה, יוסי רוזמנן הצביע ב"יבינתון" על שתי תופעות מדאיגות מבחינתו: של בריחה מהארץ, בייחוד בעת מלחמות, ושל שכיחת הזיכרון. בין השאר הוא טען: "האם הזיכרון נועד רק לטקסים, או שהוא מחייב גם התנהגות? דמותו של בנימין זאב הרצל סימלה את המרד ברעיון שיהודים ימשיכו לחיות כקהילה נרדפת - הציונות ביקשה לייצר מציאות אחרת של ריבונות של אחריות, של נכונות להיאבק על הבית: עזיבה בעת מלחמה מערערת בדיוק את העיקרון הזה וביום הזיכרון לשואה ולגבורה צורמת במיוחד".[10]

יפעת סלע (יו״ר תנועת אמונה - נשים דתיות ציוניות) כתבה על מספר נשים, כגון חנה סנש, גולדה מאיר, הנרייטה סאלד ואחרות, שמורשתן ועשייתן הציוניות חייבות להיות מיושמות בישראל. את הרשימה של הדמויות התחילה סלע מאשתו של חוזה המדינה – ז'ולי הרצל – "שנשארה בצל הסיפור הציוני... עם הנישואים להרצל אמורים היו להיות לה חיי נוחות ופאר, אך המציאות היתה אחרת. בעוד בעלה עושה נפשות לרעיון הציוני בכל אירופה, נשארה ז׳ולי לבד בווינה עם שלושה ילדים קטנים. הכסף המשפחתי שהביאה כנדוניה שימש למימון פעילותו של בעלה. היא סבלה מבעיות נפשיות, עד שנפטרה בגיל 39".[11]

ב"משפחה – השבועון לבית יהודי" כתבו על שורשי המחלוקת של הרב צירלסון עם התנועה הציונית, על פרישתו ממנה וחיבורו ל"אגודת ישראל". בין היתר סוקר נאומו של הרצל בקונגרס הציוני הראשון, נותחו פירושים אפשריים של משפטו – ״הציונות היא שיבה אל היהדות, עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים", צוינו שורשיו (סביו – שמש בבית הכנסת בעיר זלמן) וריחוקו לכאורה של הרצל עצמו מהיהדות.[12]

על רקע יום הולדתו ה-166 המתקרב של הרצל, עמד מאיר סיידלר על כישוריו, דרכו ותרומתו הבלעדית של חוזה המדינה, וזאת על אף היותו רחוק לכאורה מהמסורת היהודית, ודווקא בגלל היותו בעל תרבות אירופית שהובילה אותו להצלחות.[13]

ב"המודיע" ציינו לרעה את הרבנים המהללים את יום "העצמאות של הרצל" וכן מתחו ביקורת על "חרדים-לאומיים", "מזרחיסטים" ועל כלל החילוניים על מפלגותיהם. לקראת סוף המאמר נכתב: "שלוש הם האכזבות והמרורים שהלעיטו אותנו אבות המדינה: א. השתלטות ציונית-חילונית על עצמאותה הריבונית של הטריטוריה היהודית; ב. יישומו האנטי-דתי של המנשר הציבורי וההברתי של ׳חוזה׳ הציונות, הרצל; ג. הכרזת מלחמה נגד היהדות התורתית והצרת צעדי התפתחותה של היהדות החרדית".[14]

ב"יתד נאמן" הרב יעקב מרדכי לוין הרהר בנושא מרכיבי הזהות הדתית היהודית. את כתבתו התחיל מתיאור הפגישה שלכאורה התרחשה בין הרב זעוויל (רבה של בודה ההונגרית שלקראת המפגש תפרו לו חליפה חדשה) לקיסר פרנץ-יוסף. הקיסר התאכזב ממראהו הלא אוטנטי, הזה של "העת החדשה", של הרב. את המשל הזה המשיך לוין להלביש על אפיזודות ומצבים אחרים: דרכו הפוליטית של רה"מ לשעבר בנט, פרעות קישינב, תחילתה של התנועה הציונית. בהקשר להרצל צוין: "הרצל, בדומה לבנט של תשפ״ו, לא ביקש באופן מוצהר לעקור את הכל. ״כל אדם״, כתב בספרו, ״יהיה חופשי באמונתו... והדת תישאר עניינו הפרטי״. הרצל ביקש להתרחק מהתדמית הגלותית של ״ממלכת כהנים וגוי קדוש״, ולכונן עם ככל העמים, עם צבא, משטרה ושפה. עם-שעטנז שפאותיו גזוזות, עברו מחוק, ותורתו מונחת בקרן זווית".[15]

ב"מקור ראשון" יהודה ברנדס כתב על סוגיית ההתיישבות בארץ ישראל, הזו שגם מנוגדת לכאורה לחוק. הכותב הזכיר את תנועת "חובבי ציון" וכן את התנועה הציונית בהנהגת הרצל ששאפה לא רק להתיישבות אלא גם לכינון המדינה. בהמשך המאמר פורטו חזונו ועמדותיו של חוזה המדינה לעומת אלה של מנהיגי "מזרחי" ו"חובבי ציון" והודגשו תמיכתם והתנגדותם להרצל.[16]

 ב"הארץ גלריה" כתבו על תרומתם של כותבים יהודיים לתחום המדע הבדיוני. בין השאר הוזכר הז'אנר של "אוטופיה" והיותו של "אלטנוילנד" מאת הרצל רומן אוטופי עתידני.[17]

ב"דרכי נעם" יאיא פינק יצא בהכרזה: "מדינת ישראל זאת היהדות שלי". חוזה המדינה הוזכר בשני הקשרים. הכותב הצהיר כי "מאברהם אבינו, דרך יהושוע ועד הרצל ושאר אבות ואימהות האומה הזאת, ולמרות כל הקשיים - זאת גאווה לחיות בבית היחיד שיש לנו". עוד ציין פינק את אמירתו המפורסמת של הרצל - הציונות היא אידיאל שאין לו סוף, וקרא: "... על הדור שלנו ... לוודא שהמדינה הזאת נשארת מדינה יהודית, דמוקרטית וליברלית".[18]

דרור אידר כתב ב"ישראל היום" על חשיבותה של ועידת סן רמו בשנת 1920. בוועדה נוכח יורשו של חוזה המדינה – חיים וויצמן –  ובה התממש "רישיון האומות" לכינון המדינה היהודית שאליו שאף הרצל.[19]

ב"עולם קטן" הופיעה כתבת פרסומת לספרו מאת ד"ר יצחק וויס – "הרצל – קריאה חדשה". לצד מחמאות לנקודת מבטו השקולה של המחבר וטיבו של פרי עבודתו, הוזכרו בכתבה מספר אירועים מכוננים מהביוגרפיה של חוזה המדינה.[20]

לרגל יום הולדתו של הרצל וציון יומו במערכת החינוך, ב"ישראל היום!" פורסמה תמונתו משנת 1897, בה חוזה המדינה תועד לצד אופניו.[21]

לרגל יום העצמאות ויום הולדתו ה-166 של הרצל, פרופ' אריאל פלדשטיין שאל את חוזה המדינה מספר שאלות רטוריות על אודות מדינת ישראל, הצלחותיה, בעיותיה ודרכה לעתיד.[22]

הרב דורון פרץ (יו"ר של תנועת מזרחי העולמית) כתב על בואה של "הציונות הרוחנית". ברקע הזכיר את הציונות המדינית של הרצל – הציונות גרסה 1.0 שנועדה לספק מקלט ליהודי אירופה. בהמשך עמד הכותב על ספריו ודרכו הציונית של הרצל וכן הצביע על הטעות – האנטישמיות לא נעלמה עם קום המדינה. עוד לטענתו, "... הרצל עצמו הבין שציונות פוליטית קשורה באופן אינהרנטי ל"ייעוד רוחני". בדיוק בנימה זו הוא מסכם את הרומן האוטופי שלו משנת 1902, 'אלטנוילנד'".[23]

הרב אלי מישל תיאר את הפגישה בין הרצל לאפיפיור כפי שהיא השתקפה ביומניו של חוזה המדינה. הכותב התייחס להתנהגותו שלא לפי הפרוטוקול של הרצל, להיעלבותו של פיוס ה-15 וכתוצאה מכך לגישתו השלילית של הכס הקדוש כלפי חוזה המדינה ותוכניותיו. על סמך ספרות חז"ל, הרב מישל ייחס את התנהגותו הלא מנומסת לכאורה של הרצל לכך שלא יצג את עצמו אלא את כלל עם ישראל ואת קב"ה.[24]

אוצרת ארכיון הרצל בארכיון הציוני וראש יחידת חינוך והדרכה בו כתבו על האתר "הרצל-אונלין" שהושק לאחרונה. באתר ניתן לעיין ביומנו של חוזה המדינה ובכתב יד של "אלטנוילנד". הכותבות סיקרו בקצרה את התוכן של האתר ואת מאפייני הכתיבה של הרצל, ובין השאר הסבירו מדוע ביומן הכְתב של הרצל וצבע של דיו משתנים. התברר שבשבועות העמוסים אביו של הרצל העתיק עבור בנו את הרשימות המקוריות.[25]

[1] הכהן, גרשון. יציאת מצרים כאן ועכשיו: ללמוד מהסיפור ההיסטורי. ישראל היום! (3.4.2026), עמ' 19.

[2] איל, נדב. בזכות הגלות. ידיעות אחרונות – המוסף שבת (3.4.2026), עמ' 4-3.

[3] טופר, ניר. תבנית נוף מולדתנו. מקור ראשון - מוצש (10.4.2026), עמ' 16-18.

[4] פרידמן, דניאל. נגד כיוון התנועה. מעריב - סופהשבוע (10.4.2026), עמ' 28.

[5] גלסנר, אריק. היכן עובר הגבול בין תיעוד לספרות. ידיעות אחרונות – 7 לילות (10.4.2026), עמ' 14.

[6] סנדק, ישי. הגרמנים רכשו את החץ הישראלי להגנה מהרוסים ששיחררו את הוריי. אמא היתה רואה בזה ניצחון. כלכליסט (14.4.2026), עמ' 18-19.

[7] Mollov, Ben; Sandler, Shmuel. Israel must be more than just the nation-state of the Jewish people. The Jerusalem Post (17.4.2026), p. 19.

[8] Klein, Zvika. Inside the campaign to bring the founders grandparents to Mount Herzl. The Jerusalem Post – Magazine (17.4.2026), pp. 1, 10-14.

[9] בולשטיין, אריאל. משחקי הכס. ישראל היום! - השבוע (17.4.2026), עמ' 10-12.

[10] רוזנמן, יוסי. בורחים מהמערכה, שוכחים את הזיכרון. יבניתון – יבנה נט (17.4.2026), עמ' 35.

[11] סלע, יפעת. בזכות נשים ציוניות. ישראל היום! (20.4.2026), עמ' 31.

[12] פלאי, נועם. הקוץ שבקץ. משפחה – השבועון לבית יהודי (21.4.2026), עמ' 32-38.

[13] סיידלר, מאיר. מגשים החלום. בשבע (23.4.2026), עמ' 6.

[14] טננבוים, יצחק מתתיהו. "הילל בברכה" ביום אידם. המודיע (24.4.2026), עמ' 6.

[15] לוין, יעקב מרדכי. חליפה וינאית בשונברון. יתד נאמן – יתד השבוע  (24.4.2026), עמ' 8.

[16] ברנדס, יהודה. המדינה והארץ. מקור ראשון - שבת (24.4.2026), עמ' 6-7.

[17] הנדלמן סמית, איתמר. חלליות רודפות אחרינו. הארץ - גלריה (24.4.2026), עמ' 1, 18-22.

[18] פינק, יאיא. מדינת ישראל זאת היהדות שלי. דרכי נעם (24.4.2026), עמ' 2.

[19] אידר, דרור. האירוע שכמעט נשכח: מדוע ועידת סן רמו חשובה לעם היהודי יותר מהצהרת בלפור? ישראל היום! – השבוע (24.4.2026), עמ' 8-9.

[20] בן חמו, אודי. 'הרצל – קריאה חדשה'. עולם קטן (24.4.2026), עמ' 14.

[21] י' באייר. ישראל היום! (27.4.2026), עמ' 25.

[22] פלדשטיין, אריאל. מזל טוב, הרצל. אז מה אתה אומר? ישראל היום! (27.4.2026), עמ' 25.

[23] Perez, Doron. Zionism 2.0: From Security-Based Zionism to Spiritual Zionism. Hamizrachi (28.4.2026), pp. 4-5.

[24] Mischel, Elie. When Herzl Refused to Kiss the Popes Ring. Hamizrachi (28.4.2026), p.50.

[25] ברנס, סוזן; הלל כהן-אורגד, אילת. הרצל ללא תיווך. סגולה (30.4.2026), עמ' 68-69.

הרצל בתקשורת

מאת ד"ר אנטון ברקובסקי

בעיתונות

ב"הארץ" דמיטרי שומסקי ביקר את שגריר ארה"ב בישראל - מייקל האקבי - על דבריו ועמדותיו הציוניים המשיחיסטיים ולכאורה גזעניים. לצד דוגמאות היסטוריות על תפיסות ציוניות חילוניות ורצויות יותר מבחינתו של שומסקי, הופיעה גם הזו של חוזה המדינה, ש"הפגין בצורה חדה ומאלפת במיוחד את היגיון הדה-תיאולוגיזציה הציונית-החילונית של זכות היהודים על ארץ ישראל". בהמשך שומסקי הזכיר את ״אלטנוילנד״ של הרצל ועמד על תיאור של בית המקדש בירושלים "אשר הזכיר בכל בית כנסת רפורמי מצוי בגרמניה", ושלא הוקם על הר הבית ולא הפריע למסגדי ההר. לטענתו, "בכך הוא שיקף ... מצד אחד היצמדות בסיסית ראשונית לעניין הזכות ההיסטורית היהודית, לצורך מתן לגיטימציה להגדרה העצמית היהודית בארץ ישראל, ומהצד האחר נסיגה חדה מתפישת העליונות והבלעדיות המקראיות של הזכות היהודית על הארץ, שבאדמתה טמונים מטעני נפץ תיאולוגיים הרסניים".[1]

ב"הארץ - תרבות וספרות" פורסמה כתבה ביוגרפית לציון 60 שנה למותו של חוקר וסופר ד"ר נחום סלושץ - "הוגה הים-תיכוניות העברית", התיאוריה שלפיה העם היהודי הינו עם ים-תיכוני, כאשר הים התיכון הוא המחבר במרחב דובר עברית. בין השאר צוין, כי ב-1896 נסע סלושץ לז'נבה ללמוד ספרות קלאסית וצרפתית, שם זכה להכיר את הרצל ובהמשך, בפריס, שימש ציר בקונגרסים הציוניים.[2]

ב"הארץ - גלריה" כתבו על התערוכה שבאשכול התערוכות בקרית טבעון. בה לצד אמנים מודרניים הופיעו עבודותיו של אפרים משה ליליין - "האמן הציוני הראשון" - שצילם את הרצל במרפסת ונמנה בין מייסדי "בצלאל".[3]

ב"שבוע ישראלי" כתבו על הקונגרס הציוני נוצרי-יהודי הראשון, האירוע שנערך בארה"ב, בנאשוויל טנסי.  חלק מהכתבה הוקדש ל"הרצל" של הקונגרס הזה - איש מוסד לשעבר - שגיב אסולין, שהתגייס למהלך ההסברה הישראלי בעקבות אירועי השבעה באוקטובר.[4]

ב"הארץ" חשפו וביקרו את כוונתו של משרד ראש הממשלה לקדם מיזם משותף עם "ארגון הימין הקיצוני", "בעל סממנים פשיסטיים" - 'אם תרצו'״, בדבר ארגון סיורים בישראל ובגדה המערבית להנצחתו של הרצל. המיזם צפוי להציע 20 סיורים בשנה, באתרים שבהם ביקר הרצל בכתיבתו ובחזונו, ״וכן באתרים מודרניים המשקפים את התממשות החזון במדינת ישראל״. ממשרד ראש הממשלה נמסר כי היחידה להנצחה במשרד פועלת בהתאם לחוק בנימין זאב הרצל, ובחנה את ההתקשרות עם ״אם תרצו״ תוך השתתפותם ב-50% מעלות המיזם.[5]

ב"הארץ", תוך סקירה של עיתונות היסטורית וחומר ארכיוני, תואר סיפורו של האנס - בנו של הרצל. הדגש הושם על פרשת התנצרותו שפורסמה בעיתונות ועל השערוריות שגרמה להן. בנוסף, בקצרה צוין סיפורם הטראגי של שאר צאצאיו של חוזה המדינה.[6]

ב"ג'רוזלם פוסט-לייט" כתבו על זיקתו של אלברט איינשטיין לציונות ולישראל. בים השאר צוין, כי איינשטיין הושרה מחזונו של הרצל. עם זאת הודגש כי איינשטיין לא תמך בלאומנות באופן כללי.[7]

ב"גלובס" פורסם ראיון עם איל גבאי - יו"ר קופת חולים "מאוחדת". לצד ראייתו של עתיד מערכת הבריאות בארץ, נזכר גבאי בסיפור בני משפחתו שגם "ראו קדימה". ב-1915 סבים שלו "... סיפרו שעזבו כי הגיעו אליהם מהסוכנות היהודית הציונית והודיעו להם - הרצל אמר לכל היהודים לעלות לארץ! אבל הרצל כבר היה אז מת עשור, וזמן קצר לפני כן היה פוגרום גדול ביהודים האיראנים. היום אנחנו מעריכים שהפוגרום הוא הסיבה שהם יצאו".[8]

ב"ג'רוזלם פוסט" סברינה סופר ביקרה את דעותיו האנטי-ישראליות של טאקר קרלסון ואת המחנה שהוא מייצג. הכותבת ציינה את תרומתו של הרצל להקמת התנועה הציונית. בהמשך הציגה את הדפוס של דמוניזציה של מדינת ישראל: "לישראל יש זכות קיום, אבל... וב"אבל" הזה משגשגים דמוניזציה ועיוותים, ומשאירים את קיומה של ישראל פתוח לסימן שאלה". אחר כך ציינה כי "הטענה בעד קבלת הציונות משום שהיא רק תומכת ב"זכות הקיום" של ישראל לא עבדה, ולא תעבוד. גם הרצל הבין זאת". לסיום, קראה סופר ללכת בעקבות הפילוסופיה של הרצל: "קיומה של ישראל אינו נתון לוויכוח, וגם לא הזהות שהיא מייצגת. הציונות, עם קשר מקראי, היסטורי ומתמשך לארץ ישראל, עומדת איתנה וממשיכה לתת מתנות לעולם".[9]

[1] שומסקי, דמיטרי. יש גם ציונות לא גזענית. הארץ (4.3.2026), עמ' 11.

[2] אוחנה, דוד. השפה העברית, הארץ העברית והים העברי. הארץ- תרבות וספרות (13.3.2026), עמ' 1.

[3] פיטשון, אבי. צייר לי מדינה. הארץ (13.3.2026), עמ' 20.

[4] כהנא, אריאל. קם הקונגרס הציוני היהודי נוצרי הראשון. שבוע ישראלי (11.3.2026), עמ' 39-40.

[5] ליס, יהונתן. משרד רה"מ מקדם סיורים בגדה עם "אם תרצו". הארץ (17.3.2026), עמ' 6.

[6] אדרת, עופר. בנו של הרצל התנצר, העיתון לגלג ואולץ להתנצל. הארץ (25.3.2026), עמ' 12;

Aderet, Ofer. Cut off from his people: When Herzls son converted to Christianity. Haaretz (30.3.2026), p.8.

[7] Teller, Neville. In His Own Words. What did Albert Einstein think of Zionism, Jewish nationalism? - review.The Jerusalem Postlite (25.3.2026), p. 22.

[8] וינרב, גלי; גרסטנפלד, איתן. מניעת אשפוזים, הלאמת הסיעוד והפתרון למחסור ברופאים: המרשם של איל גבאי למערכת הבריאות. גלובס (27.3.2026), עמ' 8-10.

[9] Soffer, Sabrina. ZIONISM: Beyond the right to exist. The Jerusalem Post (31.3.2026), p. 11.

סקירה מתועדת

אוגוסט 2017 - דצמבר 2025

"הרצל בעיתונות" היא סקירה המתעדת את האזכורים והמופעים של בנימין זאב הרצל בעיתונות בין השנים 2025-2017. זהו סיכום פרויקט רב-שנתי של מוסד הרצל לחקר הציונות באוניברסיטת חיפה, שתוצריו פורסמו באופן שוטף באתר האינטרנט שלו. בספר מוצגים סיכומים חודשיים של כתבות ומאמרים שהופיעו בתקשורת הישראלית הרשמית בשלוש שפות (עברית, אנגלית ורוסית) שדנו ישירות או בעקיפין בהרצל, הן במסגרת אירועים אקטואליים או בהתייחסות היסטורית לחייו ולפועלו. חומר הגלם העיתונאי עבר עיבוד ראשוני ועריכה, ונאסף לסקירה מורחבת החושפת את דמותו המורכבת של חוזה המדינה, פועלו ומורשתו מנקודות מבט עיתונאית מגוונות, בשפע הקשרים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במסגרת השיח הפוליטי-תרבותי בארץ ומחוצה לה.

לקריאה

הרצל בתקשורת

מאת ד"ר אנטון ברקובסקי

בעיתונות

ב"הארץ"[1] וב"ג'רוזלם פוסט"[2] סוקרה ההפגנה נגד הפשיעה שאורגנה בתל-אביב. בין הנואמים בלטה רבקה מיכאלי, שציינה כי רופא ערבי הציל את חייה ודרשה "מדינה לכל אזרחיה, ללא הבדל דת או גזע". בהמשך הזכירה מיכאלי את המחזה של שייקספיר "הסוחר מוונציה" ואת הרצל, שלדבריה האמין כי "הגעת היהודים תביא לשגשוג כלכלי וקדמה שישרתו את שני העמים".

ב"ג'רוזלם פוסט" זק בודנר עמד על התמיכה של יהודי ארה"ב לישראל, בייחוד לאחר אירועי השבעה באוקטובר. הכותב קרא לגשר בין יהודי ישראל ליהודי הגולה – וכך ליצור שילוב של "יהודי ישן-חדש" שבעזרת "חוצפה ישראלית" ו"שכל של הגולה" יטיב לכל העם היהודי ולמדינת ישראל. את המטפורה המחבר השאיל מחיבורו של חוזה המדינה "אלטנוילנד", שאותו הזכיר יחד עם חיבורו הנוסף ("מדינת היהודים") בתחילת מאמרו.[3]

ב"הארץ" רמז אדם קומן כי המלחמה בעזה גרמה לממשלת נתניהו ולתומכי דרכו "להתמכר ביתר שאת לפנטזיה המודחקת מכולן: נקמה יהודית". לצד רקע היסטורי-פילוסופי על אודות תפיסות "טוב ורע", "חזק וחלש", "מוסרי ולא" בעולם העתיק, ביהדות ובנצרות, כפי שזה בא לידי ביטוי בהגותו של ניטשה, הכותב הדגיש את שאיפותיה של היהדות והציונות לנאורות, הומאניות ודו-קיום עם אומות העולם. כדוגמה לכך סיפק בין היתר את הגותו של הרצל כפי שהיא השתקפה ב"אלטנוילנד".[4]

ב"שישי בגולן" הופיעה כתבת פרסומת לספרו מאת ד"ר תום נבון - "לִבּוֹ עֵר". בספר מתוארת דמותו של יריב בן-אהרן –  תלמידו של ברנר. לצד פירוט התוכן ושבחים רבים, הודגשה הלוחמה בן-אהרן נגד הירידה מהארץ, בייחוד כשהיה לה ,נופך של איום פוליטי". הוא כינה את התופעה "עת-תנאי-לנד" – פרפרזה אירונית לספרו של הרצל "אלטנוילנד".[5]

במכתבה למערכת של "הארץ" טענה ד"ר עדנה ענבר כי מלאכתם של חברי הקואליציה ושל ראש ושרי הממשלה איננה מתיישרת עם אידיאלים של התנועה הציונית. ענבר קראה לחזור ולקרוא את דבריהם של אבות הציונות המעשית ולעיין בחזון של הרצל.[6]

לציון 130 שנה לפרסומו של "מדינת היהודים" של הרצל, הדגישה ברנדה קאטן את תרומתה של האנטישמיות להפיכתו של חוזה המדינה להוגה הרעיון הציוני וזאת על אף שלא היה איש דתי, לא דיבר עברית והשתייך למעמד של וינאים אמידים ומיוחסים. כמו כן, הכותבת העלתה שאלה רטורית: "מה היה חושב הרצל לו היה חוזר לעולמנו כיום?" – לנוכח שנאת יהודים גועה ועל רקע צביעות של "העולם הנאור" אחרי התקפות של חמאס, חיזבאללה ומשטר האייתולות. הכתבה הסתיימה בפסקה המשבחת את הרצל על ראייתו והתוויית הדרך, שבעקבותיה, למרות הקשיים ותוך הקרבה, הצליחו להקים מדינה ולגרום לשגשוגה שמעבר לחזונו האמיץ. לטענתה, הרצל היה מתגאה בהישגיה של ישראל. והיה מתגאה אף יותר "אם היינו יכולים למצוא דרך להתאחד".[7]

ב"כלכליסט" הופיעה פרסומת למהדורת גיליון סופ"ש של "ידיעות אחרונות - 7 ימים". בין השאר הופנתה תשומת לב למדור "ספרות ותרבות", ובו אוסף הכתבות תחת הכותרת: "בחזרה למדינת היהודים: 130 שנה לספרו של הרצל".[8] כתבתו של תומר פרסיקו סקרה את עיקרי ספרו של חוזה המדינה ואת הרעיון הלאומי העומד על זכותו של העם היהודי לארצו ואת ההתנגדות שנתקל בה.[9] ג'רמי פוגל הסביר את הכותרת המדויקת של "מדינת היהודים", דייק עם ההבחנה של השאלה היהודית ועם הפתרון הציוני שהציע הרצל. כמו כן עמד על "הלקונה" בדבר הפתרון המעשי בסוגיית ערביי הארץ.[10] אמונה אלון התייחסה לאנטישמים שעדיין שונאים את היהודים והישראלים על אף הגשמת החזון של הרצל, דבר שבא לידי ביטוי לא רק בפוליטיקה אלא גם במישור הדתי והתרבותי. עוד הזכירה הכותבת את הגדרתו של הרב קוק שיחס הרצל - "ניצוץ של שליחות אלוהית".[11] על מימוש חזונו של הרצל וחשיבותה של מדינת היהודים לכלל יהודי תבל בעת של האנטישמיות הגועה ובכלל נכתב במאמר קצר של חן ארצי-סרור.[12]

ב"מעריב השבוע" פורסם ראיון עם שגיב אסולין - בכיר לשעבר ב"מוסד" ויוזם "הקונגרס הציוני הלא-יהודי הראשון" שנערך בארה"ב. לדברי אסולין: "הציונות מתעדכנת ומתרחבת. ב-1897 הרצל הקים קונגרס ציוני יהודי ראשון נגד אנטישמיות באירופה. עכשיו זה התור שלנו לפתוח את הציונות מעבר ליהודים בלבד, ולגייס שותפים נוצרים ואחרים נגד גד רדיקלי גדול בהרבה - נגד מערב כולו".[13]

סיקור עיקרי האירועים של הקונגרס, לצד דברי אסולין על חשיבותו, הופיע ב"ג'רוזלם פוסט". בכתבה צוטט ד"ר דן דיקר - הנשיא של JCFA. לטענתו, הקונגרס הוא "ההתפתחות המשמעותית ביותר מאז הקונגרס הציוני של הרצל בבאזל בשנת 1897. ההבדל הוא שהצבא צמח ממיעוטים יהודיים לא ריבוניים ברחבי אירופה לצבא יהודי-נוצרי למען האמת של 800 מיליון איש על פני שבע יבשות".[14]

ב"הדור" עקיבא נוביק התייחס לסוגיית הריקבון החינוכי, הפורענות והסרבנות של החרדים. הכותב טען כי בציונות הדתית נוטים "להלבין את הסרבנות הממוסדת". שמו של חוזה המדינה הוזכר בהקשר לאמירתו של מקים העיתון "הפלס" - הגרש"ז אירבך - שהתבטא על "קברי הצדיקים בהר הרצל".[15]

ב"מקור ראשון" פורסם ראיון עם דפי קרמר - אשת השנה של תנועת "אמונה" לשנת תשפ"ו. בין השאר התייחסה המרואיינת לשליחותה לקהילה היהודית בדרום-אפריקה: "שנה אחרי שבנימין זאב הרצל כינס את הקונגרס הציוני הראשון, ב-1897, הקימה הקהילה את הפדרציה הציונית...". [16]

לרגל ציון 130 שנה לפרסום של "מדינת היהודים", פרופ' אריאל פלדשטיין הזכיר כי החוברת במקור נועדה לשמש בסיס לנאום בפני מועצת משפחת רוטשילד, וכלל לא ציפה להד הציבורי העצום שאותו עוררה. תוך ציטוטים מדבריו של חוזה המדינה והדגשת פועלו הציוני הנחרץ של הרצל, פלדשטיין הזכיר שהאתגר העומד בפנינו הוא לא רק האנטישמיות הגואה, אלא "הסכנה הפנימית" - הצורך לשמור על "הסולידריות לאומית, אחריות הדדית וראיית מחלוקת פוליטית כחלק ממשפחה אחת".[17] בהקשר הזה, במדור "ציטוט ביום" של "ישראל היום!" הופיע משפטו של הרצל הלקוח מתוך "מדינת היהודים": "העמים אשר אנחנו יושבים בקרבם כולם יחד, אם בסתר או בגלוי, שונאים אותנו".[18]

ב"יתד נאמן" יצחק רוט ציטט קטע נרחב ממאמרו של פרופ' פלדשטיין ותוך ציטוט מיומניו של חוזה המדינה ציין כי "הרצל המתבולל" שקל את פתרון המרת הדת של היהודים לנוצרות, וזנח את הרעיון מכיוון שהבין שבכך לא יפתור את בעיית האנטישמיות, ורק אז פנה לפתרון מדיני-לאומי. בהמשך ציטט רוט את משפטו הידוע של הרצל על מעמדם של הרבנים במדינת היהודים ("נדע לכלוא את כהני דתנו...") וקבע שהחזון ההרצליאני קרס, כאשר המדינה היהודית דווקא מלבה את האנטישמיות בכל רחבי העולם.[19]

בבריטניה נחשף, כי שמו המלא של זק פולנסקי - מנהיג "מפלגת הירוקים הצעירה", הידועה בדעות האנטי-ציונות הקיצוניות שלה - הינו "דאיויד תאודור הרצל פאולדן". הידיעה עוררה שערורייה. המפלגה הירוקה לא הגיבה, אך אחד הפרשנים היהודיים לעג כי הגילוי דווקא עשוי לעזור לפולנסקי, הרי שהוא יוכל לצטט את המשפט הידוע של הרצל - "אם תרצו..." כאשר ישאלו אותו על המדיניות הכלכלית המגוחכת של מפלגתו.[20]

אברהם אליצור סקר מגוון של "פייק ניוז" איראניים שהופנו כנגד ישראל והעם היהודי. בין השאר צוין כי באיראן ניתן להשיג את "הפרוטוקולים של זקני ציון" בחנויות הספרים ושרבים מתושבי המדינה עדיין מאמינים שתוכנית לשליטה כלכלית ותקשורתית בעולם הופצה בקונגרסים הציוניים הראשונים, ושהרצל הציג את תוכניתו התמנונית בבזל.[21]

הרב אלי מישל (העורך של המגזין "מזרחי") עמד על תרומתו של הרצל לעם היהודי ולקידום הרעיון הציוני. לאחר מכן סקר את האפיזודה מילדותו של חוזה המדינה שבתכניה התחלק הרצל טרם מותו עם הביוגרף הראשון שלו, ראובן בריינין, ואף פעם לא סיפר על החלום הזה בפומבי. הסיפור הופיע בספרו של ג'ורג' יצחק ווייס (Theodor Herzl: A New Reading). בהתאם לכתוב, כאשר היה בן 12, נפל לידיו של הרצל ספר גרמני, שבו הוא קרא על משיח מלך ישראל. לאחר מכן חלם הרצל-הילד חלום על היותו מורם בידיו של המשיח ומובא למשה רבנו (בדמות של הפסל הידוע של מיקלאנג'לו). המשיח פנה למשה במילים: "זה הילד שהתפללתי עליו". אחר כך משיח פנה להרצל וקרא לו לבשר לעמו על בואו.[22]

[1] פולדש, יאיר; חשמונאי, עדי; סולומון, עדן. אלפים רבים הפגינו בתל אביב נגד הפשיעה האלימה בחברה הערבית. הארץ (1.2.2026), עמ' 5.

[2] Cohen, Moshe. Tens of thousands rally in Tel Aviv over violence in Arab society, call for govt action .The Jerusalem Post (1.2.2026), pp. 1-2.

[3] Bodner, Zack. Alt-Neuland to Alt-New Jew.The Jerusalem Post (3.2.2026), p. 10.

[4] קומן, אדם. כשהעבד מתמסר ליצרו. הארץ- מוסף הארץ (6.2.2026), עמ' 46-47.

[5] הייטנר, אורי. ירובעל . שישי בגולן (6.2.2026), עמ' 28-29.

[6] ענבר, עדנה. לא רק סמוטריץ', כולם. הארץ (10.2.2026), עמ' 11.

[7] Katten, Brenda. Whither the enlightened world? The Jerusalem Post (13.2.2026), p. 31.

[8] מחר בגיליון סופ"ש של ידיעות אחרונות. כלכליסט (19.2.2026), עמ' 35.

[9] פרסיקו, תומר. מעם לבדד לעם בין העמים: המהפכה הלאומית של הרצל. ידיעות אחרונות - 7 לילות (20.2.2026), עמ' 20.

[10] פוגל, ג'רימי. פתרון חדיש לשאלה יהודית. ידיעות אחרונות - 7 לילות (20.2.2026), עמ' 20.

[11] אלון, אמונה. ניצוץ של שליחות אלוהית. ידיעות אחרונות - 7 לילות (20.2.2026), עמ' 20.

[12] ארצי-סרור, חן. כשהקרע רועדת כאן היא רועדת גם בלונדון. ידיעות אחרונות - 7 לילות (20.2.2026), עמ' 20.

[13] ליאור, עופרי. המאבק באנטישמיות זונחים את ההסברה, עולים להתקפה. מעריב - השבוע (19.2.2026), עמ' 16.

[14] Rosenbaum, Alan. The First Non-Jewish Zionist Congress Convenes in Nashville, Tennesse. 'To be a light unto the nations means that Israel must lead the global struggle for the survival of Western civilization'. The Jerusalem Post (20.2.2026), pp. 1, 8-11.

[15] נוביק, עקיבא. פתוח סגור פתוח. הדור (20.2.2026), עמ' 8.

[16] לקס, עפרה. "אם הם נשכבים ככה על הגדר עבורנו, אני אשכב על הגדר בשבילם". מקור ראשון (20.2.2026), עמ' 11.

[17] פלדשטיין, אריאל. "מדינת היהודים": הרעיון שהתגשם והסכנה שלא פקעה. ישראל היום! (23.2.2026), עמ' 23.

[18] ציטוט ביום. ישראל היום! (23.2.2026), עמ' 23.

[19] רוט, יצחק. ארבע הערות על המצב: 1. חזון ההוזה ושברו. יתד נאמן (24.2.2026), עמ' 100.

[20] Revealed: Green leader was born ‘David Herzl'. Jewish News (27.2.2026), p 7.

[21] אליצור, אברהם. מגילת שקרים. מקור ראשון - מוצש (27.2.2026), עמ' 3, 26-27, 29.

[22] Mischel, Elie. Herzls Secret: The Dream He Shared Before He Died. Hamizrachi (27.2.2026), p 52.