הרצל בתקשורת

מאת ד"ר אנטון ברקובסקי

בעיתונות

לרגל פתיחת תערוכתו, ב"כלכליסט" פורסם הראיון עם דוד (דוכי) כהן - היסטוריון צבאי במג"ב, אמן בולט המשתייך לציונות הדתית, עוסק בשאלות של זהות וגבריות וחוקר לתואר שני את חלקת גדולי האומה בהר הרצל. בתערוכה הוא מציג וידיאו ארט שבו ניסה להפוך את חלקת קבר הרצל באופן פיראטי מקבר ממלכתי-חילוני למקום המאפשר פולחן בסגנון קבר צדיק. עובדי החלקה גילו די מהר את ההתערבות שלו, והעבודה הועלמה.[1]

ב"ג'רוזלם פוסט" כתבו על הכרחיות איחוד הכוחות הדיפלומטיים של ישראל ועל נחיצות המפגשים המשותפים במועדון השגרירים. בין השאר צוין כי אחת הפגישות כבר נערכה בהר הרצל.[2]

ב"מקור ראשון" יעל שרר- מייסדת הלובי למלחמה באלימות מינית, סופרת ומארגנת אירועי "שבוע קריאת פנטזיה" שיתפה את הקוראים על מאפייני עבודתה והעדפותיה הספרותיות. אחד מספריה האהובים הוא "אלטנוילנד" של הרצל. לטענתה, חוזה המדינה כותב נהדר.[3] "אלטנוילנד" של הרצל הוזכר גם בין הספרים המשפיעים בכתבה שהודגשה במדור לפעילה חברתית אחרת - שירה שרז-זיק. לטענתה, "היכולת של הרצל לחלום על פתרון שניראה הזוי, ולפעול באופן פרגמטי להגשמתו, היא שיעור בניהול ובמנהיגות".[4]

לרגל ההוצאה לאור של ספרו שדן במיתוסים, פרסום ובהסברה הלאומית, ב-"BigTime60 - החיים הטובים" פורסם הראיון עם שמואל ורשבסקי - אחד ממייסדי ענף הפרסום בישראל. בין השאר ורשבסקי נזכר בשטיח מילדותו, שלטענתו הפרה את דמיונו וחיזק את זיקתו לציונות ולארץ ישראל. בו נארגה דמותו של הרצל נשען על המרפסת בבזל; ומתחת - המוני העם.[5]

ב"בשבע" מאיר סיידלר ציטט קטע ממאמר "מנורה" מאת הרצל. חוזה המדינה ראה בה סמל לתחיית העם היהודי ופרסם את המאמר חודשיים אחרי הקונגרס הציוני הראשון. לצד הקטע עצמו ושבחים להרצל, פירט סיידלר את עמדתו של סטפן צווייג לגבי דמותו של הרצל, חזונו ועמלו.[6]

ב"משפחה" דבורה נויגרשל עשתה הקבלות בין "הפייק ניוז" של העבר לבין האלו שבתקופתנו. לשם דוגמה השתמשה בנושא של "פרעות קישינב" שבעקבותיהן הרצל ניסה לקדם את "תוכנית אוגנדה". לתדהמתה, גילתה שבהתאם לנתונים היבשים נרצחו בקישינב (שבה חיו כ-50,000 יהודים) 49 יהודים, ועוד 700 עסקים נבזזו. הכותבת יחסה את התהודה ואת יצירת המיתוס המכונן בתודעה של פרעות קישינב לכישרונו של ביאליק שנשלח למקום כדי לכתוב דו״ח על האירוע, ושבחר להדגיש דווקא "את חוסר האונים, את ה"רפיסות" (לטענתו) של הרבנים והקורבנות, וכך יצר את דמות ׳היהודי הגלותי' חדל האישים".[7]

ב"בשבתון" יעקב ספוקויני עשה הקבלה בין הרצל ליוסף; ועל סמך "אלטנוילנד" כתב בקצרה על מה שהתממש מחזונו של הרצל ומה לא כל כך.[8]

ב"ישראל היום" דרור אידר ניסה לתאר את ההיסטוריה של עם ישראל מנקודת מבט אלגורית-מקראית. בין השאר נזכר ביעקב ויוסף ובהשפעתם על עם ישראל. לקראת סוף מאמרו אידר העלה שאלה רטורית: "מה היה קורה לולא נכח הרצל בחרפת דרייפוס, האם עדיין היה מקים את התנועה הציונית? מה היה קורה לו זכר שר המשקים את יוסף והביא לשחרורו?... ". [9]

ב"הארץ-גלריה" הופיעה כתבת פרסומת לספרו של ארתור קסטלר - "1936: המרד הגדול ושורשי הסכסוך במזרח התיכון" בתרגומה מאנגלית של דנה אליעזר-הלוי. בכתבה הוזכר המכתב ששלח ראש העיר ירושלים לשעבר יוסף אל-ח'אלדי להרצל ארבעים שנה לפני פרוץ המרד הערבי.[10]

איתמר הנדלמן סמית ייחס את ניצחונו של זוהרן ממדאני לראשות עיריית ניו-יורק לשימוש מושכל שלו בחרדים דוברי יידיש ובצעירים שמאלניים פרוגרסיביים. הרצל הוזכר: בשנה שארגן את הקונגרס הציוני הראשון בבזל גם נוצר "הבונד" הסוציאליסטי והלא-ציוני.[11]

במוסף של "מקור ראשון" כתבו על ארתור כהן - מפיק הוליוודי שתמיד התייצב להגן על מדינת ישראל והיהודים. לצד השקפותיו, קשריו ופירוט מלאכתו, הוזכרה העובדה שכהן היה יליד העיר בזל. סבו, בהיותו רבה של העיר, הזמין את הרצל לקיים את הקונגרס הציוני הראשון בעירו. לאחר הקונגרס, הרב הזמין את חוזה המדינה לעלות לתורה בבית הכנסת שלו. בהתאם לעדויות: "הרצל כתב אחר כך שמכל אירועי הקונגרס העלייה הזו לתורה הייתה האירוע הכי מלחיץ עבורו... היה לו חשוב לקרוא את הברכות בדייקנות, ונדמה שגם הכינו לו נוסח מיוחד של הברכות, באותיות גרמניות, כדי שלא יתבלבל".[12]

לטענת ד"ר נחמן שי ב"מעריב", חזונו של הרצל לא התגשם, בייחוד בכל הקשור להיעלמות האנטישמיות לאחר הקמת מדינת היהודים. כמו כן, התבדה הרעיון שכלל יהודי העולם יעלו למדינתם העצמאית. עם זאת צוין לטובה שלאור האנטישמיות הגואה לא חשב הרצל על הסולידריות שתתחזק בין יהודי התפוצות לבין הישראלים; ולהיפך - כאשר המדינה תדאג ליהודי התפוצות. הכתבה נמשכה בהבעת הרצון לתקן את הטעויות של הרצל ונגמרה בכך ש"חבל שהרצל איננו איתנו כדי לראות כיצד חזונו נכשל, אך באותה מידה הצליח הצלחה גדולה...".[13]

ב"הדור" הופיעה כתבה ביוגרפית קצרה על אודות הרב כלפון משה הכהן - מנהיג קהילה תוניסאית בין שתי מלחמות העולם. באחת מדרשותיו דרש הרב בחיבה את המשפט "אם תרצו אין זו אגדה" המופיע כמוטו ב"אלטנוילנד" של הרצל.[14]

ב"ג'רוזלם פוסט" הפריכו את הנרטיב הרווח כי הציונות היא המצאה מודרנית: טעות אירופית, היסטורית ואידיאולוגית, "עיקוף מצער איפשהו בין הרצל לאו"ם... אילו רק הציונות לא הייתה מתרחשת, הכל היה בסדר". לשם כך נעשה שימוש בדוגמה של יהדות אתיופיה ושאיפתה לשיבת ציון החל מאמצע המאה ה-19.[15]

ב"קשר עין" כתבו על ההיסטוריה והשפעותיה של גימנסיה הרצליה. בין השאר צוין שיעקב מוזר, שופט ופעיל ציוני מאנגליה, הבטיח לתרום שמונים אלף פרנק למען הקמת המבנה של הגימנסיה בתנאי שהמוסד יישא שמו של חוזה המדינה.[16]

ב"הארץ" דמיטרי שומסקי קישר את הפיגוע נגד היהודים באוסטרליה ל"זיקת הגומלין בין התעמרות בלא-יהודים כאן לפגיעה ביהודים בעולם". הכותב הזכיר את המחזה הטרום-ציוני של הרצל ("הגטו החדש") ואת הטענה שעלתה שם - אחראיות היהודים בהגברת האנטישמיות. כמו כן, לטענת שומסקי, "הפתרון היהודי שאליו הגיע הרצל בהמשך, היה אפוא מבוסס על אותו ההיגיון הנועז: ההכרה באחריותם החלקית של היהודים עצמם להגברת האנטישמיות, והמאמץ לתקן את הניתן לתיקון בהתנהלותם כדי לתרום לצמצום העוינות".[17]

[1] שגב, יקיר. אני אמן, אני ימני, ואני לא שופר של סמוטריץ' ובן גביר. כלכליסט (3.12.2025), עמ' 22.

[2] Cashman, Greer Fay. A diplomatic village.The Jerusalem Post (5.12.2025), p. 21.

[3] אני כותבת נמעט בכל יום מה עשית ועם מי נפגשתי. מקור ראשון - שבת (5.12.2025), עמ' 23.

[4] הרצל נותן השראה גם לנוער של ימינו. מקור ראשון - שבת (26.12.2025), עמ' 23.

[5] לויטה ליבוביץ, גלי. הילד מירושלים שכבש את שדות מדיסון. BigTime60 - החיים הטובים (9.12.2025), עמ' 29-30.                                                                                       

[6] סיידלר, מאיר. אשרי הגפרור. בשבע - מתחלף ירושלים (11.12.2025), עמ' 56.

[7] נויגרשל, דבורה. הפייק ניוז של שנת תרס״ג. משפחה - בתוך המשפחה (11.12.2025), עמ' 66.

[8] ספוקויני, יעקב. חולם בגדול. שבתון (12.12.2025), עמ' 18.

[9] אידר, דרור. מאחורי הקלעים של ההיסטוריה. ישראל היום! - השבוע (12.12.2025), עמ' 21.

[10] שגב, תום. דרישת שלום מהאינתיפאדה הראשונה. הארץ - גלריה (12.12.2025), עמ' 52-53.

[11] הנדלמן סמית, איתמר. ביידיש הוא נשמע יותר טוב. הארץ - גלריה (15.12.2025), עמ' 4-5.

[12] שלג, יאיר. המלך ארתור. מקור ראשון - שבת (19.12.2025), עמ' 14-16.

[13] שי, נחמן. הרצל טעה. מעריב - סופהשבוע (19.12.2025), עמ' 27.

[14]  ישראל, אביחי. עכשיו הלב פתוח. הדור (26.12.2025), עמ' 27.

[15] Legesse, Shmuel. Zionism didn't start in Europe. Ethiopian Jews can prove it. The Jerusalem Post (28.12.2025), p. 11.

[16] דן, נטע. הגימנסיה העברית הרצליה: ללמוד בעברית גם בתיכון. קשר עין (30.12.2025), עמ' 37-39.

[17] שומסקי, דמיטרי. מה הרצל היה אומר על הפיגוע בבונדיי. הארץ (31.12.2025), עמ' 11.

הרצל בתקשורת

מאת ד"ר אנטון ברקובסקי

בעיתונות

ב"כלכליסט",[1] ב"הארץ"[2] וב"הדור"[3] ביקרו את המינוי הכשל של יאיר נתניהו להנהלת ההסתדרות הציונית, את השחיתות ואת המדיניות של חלוקת הג'ובים בארגונים ציוניים. חוזה המדינה הוזכר בהקשר לחזונו, להיותו מייסד ארגונים ציוניים וכן בהקשר של "ג'ובים" (כגון זה במרכז הרצל) והשכר של "הר הרצל" שאותו מקבלים הבכירים.[4]

בבודפשט, בהשתתפות של בני נוער ציוניים, אורגן שחזור הקונגרס הציוני הראשון. הרצל צוין בהקשר לעיר מולדתו – בודפשט.[5]

הכתבה המגנה על הקונגרס ועל כלל המוסדות הציוניים הופיעה בעיתון בשפה הרוסית "מיג". הרצל הוזכר בהקשר להיותו יושב ראש הראשון של ההסתדרות הציונית העולמית.[6]

ב"זמן קיבוץ" אלישע שפירא ביקר את מאמרו של יענקל'ה הלפרט - "משיחיסט גאה". בין השאר שפירא טען שבן-גוריון והרצל לא היו משיחיסטים וחוזה המדינה היה "פרגמטיסט" כאשר העלה את תוכנית אוגנדה.[7]

ב"מקור ראשון – דיוקן" הופיע הראיון עם העורך של "יתד נאמן" – ישראל פרידמן. בין השאר פרידמן טען: "... לא הרצל הביא אותנו לארץ ישראל, כי אם זה היה תלוי בהרצל, כבר מזמן היינו באוגנדה ובבירוביג'אן. הוא עסק בקיום הגופים, ואנחנו עוסקים בשימור הרוח...".[8]

ב"מקור ראשון", בראיון עם יו"ר הסוכנות לשעבר, נתן שרנסקי, סוקרה היסטוריה קצרה של המוסדות הלאומיים ושל היחסים בינם לבין מדינת ישראל. הרצל הוזכר בתור אבי המייסד של ארגונים ציוניים; כאשר שרנסקי הגן עליהם והצביע על נחיצותם, בייחוד בכל הקשור לניהול היחסים עם התפוצות. [9]

ב"ישראל היום!" פורסמה הכתבה לציון חמישים שנה מאז החלטת האו"ם שקבעה כי ציונות היא צורה של גזענות, ושעל אף ביטולה בהמשך השפיעה באופן חמור על דעת הקהל והחוק הבינלאומי ביחסם לישראל ולציונות. אחד ממחברי הכתבה – פרופ' מעוז עזריהו – משמש כראש מוסד הרצל לחקר הציונות באוניברסיטת חיפה.[10]

ב"ג'רוזלם פוסט" מרטין אולינר, יו"ר הדתיים הציוניים של אמריקה, פקפק בנחיצותו של הקונגרס הציוני ושל המוסדות הציוניים, וזאת בשל שחיתות ובזבוז כספים מיותר. לטענתו, אם הרצל היה חוזר ורואה את המצב הנוכחי של ההסתדרות הציונית ושל קק"ל, הוא היה קופץ ממרפסת המלון בבאזל.[11]

פרס תיאודור הרצל, הנושא את שמו של חוזה המדינה, הוענק השנה לסנטור ג'ון פטרמן ולחברת הקונגרס אליס סטפאניק בגין תמיכתם הבלתי מתפשרת במדינת ישראל.[12]

ישראל יוסקוביץ מתח ביקורת על המצב הפוליטי-ביטחוני-חברתי בארץ. בין השאר התייחס לשחיתות במוסדות הציוניים. חוזה המדינה הופיע בתמונה המשולבת למאמר שתיעדה את הרצל נואם בקונגרס הציוני בבאזל. בכתובית ששולבה לתמונה נכתב: "מה שהיה נכון לעבר בספק אם נכון להווה".[13]

ב"מעריב" פורסם הראיון עם המוזיקאי והמעבד עדי רנרט. בין השאר צוין כי ב-1973 רנרט השתתף בתוכנית "יון הרצל", שביים יאיר רוזנבלום בסימן 75 שנה לקונגרס הציוני הראשון.[14]

בעיתון בשפה הרוסית "נובוסטי נידילי" כתבו על פרשת דרייפוס, וזאת לרגל החוק שאושר בצרפת והעניק את הדרגה של אלוף משנה לקצין המנוח. בקצרה צוין, כי פרשת דרייפוס היתה זו שגרמה לעיצוב האידיאולוגיה הציונית של חוזה המדינה.[15] על רקע תיאור המצב הגיאופוליטי המורכב לנוכח המלחמה באוקראינה והאנטישמיות הגואה בעולם, פרשת דרייפוס צוינה ברפרוף בעיתון בשפה הרוסית "negev info". גם כאן הודגשה השפעתה על חוזה המדינה.[16]

ב"ישראל היום!" פורסמה הקריקטורה הלועגת לתמונה המפורסמת של "הרצל במרפסת". חוזה המדינה עומד לצדו של הנשיא טראמפ והוגה את משפטו הידוע: "בבזל יסדתי את מדינת היהודים". באותה התנוחה ניצב הנשיא האמריקני ומהרהר: "בוושינגטון יסדתי את מדינת הפלסטינים".[17]

ב"הדור" פורסם הראיון עם שלושה בוגרים של ישיבת מרכז הרב. בין השאר הוזכרה השיחה בין הרב  בן נון לרב צבי יהודה, כאשר הראשון שאל מה עושה תמונתו של הרצל בין תמונות הרבנים. עד אז הוא ראה תמונות של הרצל ותמונות של רבנים, אבל אף פעם לא ביחד. התשובה שזכה בה עשתה עליו רושם רב: "אותו שלח הקדוש ברוך הוא להתחיל להוציא אותנו מתוך הגלות שלנו". בזכות הרב צבי יהודה, הרב בן נון התחיל לקרוא בכתבי הרצל וגילה דמות קרובה מאוד ליהדות, בשונה ממה שנהוג לחשוב.[18]

אברהם בלבן עשה טיול ברחובות תל-אביב תוך כדי חיפוש בעקבות פיקוסים מרשימים. בין השאר ביקר ברחוב מנדלשטם. ב"הארץ" הכותב נזכר כי אחותו של מנדלשטם היתה אמה של רחל המשוררת ושמנדלשטם עצמו היה מתומכיו הראשיים של הרצל, כאשר בספרו ״אלטנוילנד״ מייעד חוזה המדי­נה לבן-דמותו של מנדלשטם את תפקיד נשיא המדינה היהודית.[19]

ב"ג'רוזלם פוסט" ארי טטרקה הרהר על השפעת הסלבריטאים האמריקניים ממוצא יהודי (או עם זיקה יהודית) על החיים הפוליטיים ועל תפיסתה של הציונות והיהודים בעולם, בייחוד בעת משבר כגון הזה של השבעה באוקטובר וכל מה שבא לאחר מכן. הכותב הדגיש את שתיקתם של רוב היהודים הסלבים שלא רצו להסתכן והזכיר את הסלבריטי האמיתי של תקופתו - המחזאי והעיתונאי הרצל - שלא פקפק ביהדותו ופעל נמרצות למען עמו.[20]

ב"הארץ" כתבו על עץ הארז שנטע בן גוריון בירושלים ב-1958 במורדות המערביים של הר הרצל ושגוסס כיום. בנוסף הוזכר סיפורו של העץ שנטע הרצל במושב מוצא. לימים העץ מת ונשרף (ייתכן שבמהלך מאורעות תרפ״ט). במשך שנים רבות נשמר הגזע השרוף שלו באקווריום מיוחד שנבנה עבורו בבית ההבראה ארזה.[21]

לדעתו של מאיר סיירלר ב"בשבע", שורש הבעיה של גיוס החרדים הינו "ד' האמות" של ההלכה והתנגדות לקיום המדינה, שהן מרכיב הזהות של הציבור החרדי. הופעת הציונות המדינית של הרצל ועצם היותו של חוזה המדינה מבין את חשיבות המסורת, לכאורה יצרה מציאות חדשה, אבל לא בשביל הציבור הזה.[22]

ב"ג'רוזלם פוסט" קראו לשינוי הנרטיב בחינוך הציוני, וזאת תוך הדגשת הנוכחות היהודית במזרח התיכון ובארץ ישראל טרם הקמת המדינה ועוד לפני הופעת החזון הציוני של הרצל. הכוונה לאנשי יהדות מעדות המזרח, במדינות ערב, באיראן ובשאר הארצות באזור, שקידמו רעיונות גאולת הארץ ועלייה אליה ללא שום קשר להגברת האנטישמיות באירופה והפתרון שהרצל קידם.[23]

ד"ר מירה ראובני כתבה ב"הארץ" על קשייה של התרבות והזהות העברית לשגשג מחוץ לארץ ישראל, בהתעלם מהמרכיב הלאומי שלה ותמיכת הממסד. לשם כך הזכירה מספר עיתונאים, סופרים ומשוררים עבריים שפעלו "מאודסה עד ברלין". כמו כן, השתמשה בדוגמתן של סוגיית השפה העברית באוטופיה של הרצל, הביקורת של אחד העם על חוזה המדינה והזו הנגדית של תומכי הרצל כלפיו, וכן הזכירה את הוצאת הספרים "אלטנוילנד" (שהוקמה בברלין והרצל העניק לה את שמה).[24]

בתגובה לדרישתו של השר זאב אלקין לחקור את התנתקות ואת הסכמי אוסלו, הציע משה יונס ב"הארץ" לחקור את בן-גוריון על הקמת המדינה, את הרצל על הקמת המדינה הציונית ואת אברהם אבינו שהביא את עם ישראל לארץ ישראל.[25]

במדור "טור אישי" של "מביט" הופיעה ביקורת דורסנית כלפי "הדיפ סטייט" והתודעה שהוא עיצב לכאורה תוך עיוות היסטורי והשתלטות על מערכת החינוך בנוגע לראשי הציונות ולדמותו של הרצל. לגבי חוזה המדינה צוין: עשה יד אחת עם ראשי הנצרות בניסיון לגרום להמיר את דתם של היהודים; התבייש בסטריאוטיפ היהודי; בכתביו ניתן למצוא רעיונות מחרידים "שלא היו מביישים כמה שורות בספר של הוגה נאצי כלשהו"; לא מל את בנו ושלח אותו ללימודי כמורה בתקווה שישתלב בקהילה הנוצרית האירופאית; ושחזונו על מדינת היהודים נבע מהייאוש.[26]

באמצעות הכלים של בינה מלאכותית תלמידי כיתה ח' בתיכון שחרית בירושלים יצרו קומיקס על חוזה המדינה. לדברי מנהל החטיבה – הרב יאיר פורן – בכך "התלמידים מנהלים דיאלוג עם הרצל ומביאים את הרעיונות הגדולים של הציונות אל השפה והעולם שלהם...".[27]

[1] זרחיה, צבי. מוקש יאיר נתניהו עצר זמנית את חלוקת השלל בהסתדרות הציונית. כלכליסט (2.11.2025), עמ' 8.

[2] ספולטר, סימי. יאיר נתניהו הוא רק קצה הקרחון: הכספים והג'ובים שמניעים את המוסדות הציוניים.  – the Markerהארץ (3.11.2025), עמ' 1, 14.

[3] אהרן-שפרן, דקלה. זוהי סדום. הדור(7.11.2025), עמ' 7.

[4] גזית, אמיתי. ציונות או ציניות. ומי יקבל גוב נכסף בתנאי שר לעידוד פעילות ציונית בעולם? הסיעה החרדית. כלכליסט (6.11.2025), עמ' 1-3.

[5] בגנו, יובל. משחזרים את הקונגרס הציוני. מעריב - השבוע (4.11.2025), עמ' 15; ויסטוך, משה. מחדשים את הקונגרס הציוני. שביעי (21.11.2025), עמ' 30.

[6] גאלפרין, יעקב. כאשר בן אדם מייפה את המקום. מיג (6.11.2025), עמ' 4. (רוסית)

[7] שפירא, אלישע. משיחיים עליך. זמן קיבוץ (6.11.2025), עמ' 21.

[8] ווייס, עקיבא. פקודת היום. מקור ראשון – דיוקן (7.11.2025), עמ' 1, 13-16.

[9] טוכפלד, מיכאל. מוסדותינו לאן. מקור ראשון – יומן (7.11.2025), עמ' 8.

[10] לורד, אמנון; עזריהו, מעוז. חרפה שאינה מרפה. ישראל היום! (10.11.2025), עמ' 16.

[11] Oliner, Martin. May this be the last Zionist Congress. The Jerusalem Post in Jerusalem (11.11.2025), p. 11.

[12] ארונסון, ג'וש. פרס תאודור הרצל לשנת 2025 הוענק לג'ון פטרמן ולאליס סטפאניק. מעריב - השבוע (12.11.2025), עמ' 15.

[13] יוסקוביץ, ישראל. הכסף אליהם, החשבונית עלינו. משפחה - חדשות של הציבור החרדי (13.11.2025), עמ' 30-33.

[14] פטימר, דודי. מאחורי הצלילים. מעריב - המוסף (14.11.2025), עמ' 28-32.

[15] עדיף מאוחר... הקריירה שלאחר מותו של הקצין שהואשם לשווא. נובוסטי נידלי (20.11.2025), עמ' 11. (רוסית)

[16] מסמכי-קריפטו. negev info (20.11.2025), עמ' 3. (רוסית)

[17] כהן, שלמה. קריקטורה. ישראל היום! (20.11.2025), עמ' 22.

[18] בלוך, אלון. הלב במרכז. הדור (21.11.2025), עמ' 20-22.

[19] בלבן, אברהם. גינת וינר והפיקוס המהולל שלה. הארץ - תרבות וספרות (21.11.2025), עמ' 2.

[20] Tatarka, Ari. Do Jewish celebrities still matter? The Jerusalem Post (23.11.2025), p. 20

[21] חסון, ניר. הארז שנטע בן גוריון בירושלים ב-1958 גוסס; לפי קק״ל זה בגלל משבר האקלים. הארץ (24.11.2025), עמ' 8.

[22] סיירלס, מאיר. להבין את השורש. בשבע - מתחלף ירושלים (27.11.2025), עמ' 48.

[23] Perry, Ashley.Time to change the narrative in Zionist education. The Jerusalem Post (28.11.2025), p. 18.

[24] ראובני, מירה. מהפכה בעירבון מוגבל. הארץ - מוסף הארץ (28.11.2025), עמ' 2.

[25] יונס, משה. לפי אלקין, צריך לחקור גם את הרצל ואברהם אבינו. הארץ - מוסף הארץ (28.11.2025), עמ' 4.

[26] חובב, ענת. הדיפ סטייט את מי זה פוגש ואיפה? מביט (28.11.2025), עמ' 14.

[27] בגנו, יובל. תלמידי תיכון שחרית מציגים: הרצל בקומיקס. מעריב - הבוקר (30.11.2025), עמ' 14.

בארץ ישראל המנדטורית

ליפא לויתן (1951-1903) היה עיתונאי ספורט, פובליציסט, חבר בגדוד מגיני השפה, חבר בארגון ההגנה ודמות בולטת ביישוב העברי בארך ישראל. לויתן, ששמו נשכח מהזיכרון ההיסטורי, היה מהדמויות הבולטות והססגוניות בעיתונות הספורט בתקופת המנדט הבריטי, ודרכו נפרשת תמונה חדשה של יחסי הגומלין בין תרבות הגוף, עיתונות, פוליטיקה וזהות לאומית. הספר מתחקה אחר אישיותו המרתקת, החידתית ומלאת הסתירות, ומשלב ביוגרפיה אינטלקטואלית עם ניתוח חברתי פוליטי של תקופה סוערת בתולדות היישוב. לויתן ראה בספורט אמצעי לחינוך לאומי ולעיצוב "היהודי החדש". הוא לא הסתפק בסיקור האירועים ובדיווח על אודותיהם. הוא נקט קו פוליטי ברור והיה מעורב במאבקים פוליטיים ובליבויים. לא אחת השתמש במעמדו ככתב ספורט כדי לעורר פולמוסים פוליטיים, שרק לעתים רחוקות נשארו בתחום הספורט. כתיבתו התאפיינה בטשטוש גבולות בין סיקור ספורט לבין הבעת עמדות פוליטיות בסוגיות הנמצאות במחלוקת ציבורית. מעורבותו באירועים שאותם סיקר, ולעיתים אף ניצב במרכזם, מאפשרת לנו להתחקות אחריהם ממוקד ההתרחשות, ובד בבד לבחון כיצד השתמש בפובליציסטיקה כדי להביא את הספורט משולי הדיון הציבורי למרכזו.

לקריאה

הרצל בתקשורת

מאת ד"ר אנטון ברקובסקי

בעיתונות

ב"המודיע" פורסם ראיון עם ראוון עות'מן - ערביה ממוצא לבנוני-סורי שמתגוררת בברלין, נמצאת בתהליך הגיור ומתכננת לעבור לגור בישראל. באחד מזיכרונותיה אמרה: "מעולם לא שמעתי על ישראל. שמענו רק את מה שהחיזבללה רצו שנשמע... אבל אני זוכרת עד היום את שיעור ההיסטוריה שלמדתי בהיותי כבת 12, היו אלה שלושה עמודים בתוך ספר היסטוריה שסיפרו על דמות בשם תאודור הרצל, סופר שם על הקונגרס הציוני הראשון שנערך בשווייץ, ועל יהודים מאירופה שהגיעו וגנבו מאתנו את פלסטין. סיפור קצר, מופשט וטיפשי".[1]

בין הפעילויות לחג הסוכות שהומלצו ב"מקור ראשון" הזכירו את אלו שאורגנו במרכז הרצל. ביניהן: סיורים מודרכים במוזיאון הרצל, מפגש אורקולי עם דמותו של חוזה המדינה ו"אולפני הרצל" - התחפשות וצילום עמו באולפן מסך ירוק.[2]

ב"מעריב השבוע - עסקים" פורסם הראיון עם עו"ד עוז חיים – איש עסקים שעזב את עולם המשפט כדי לעמוד בראש "המועצה הציונית בישראל" העוסקת בפיתוח מנהיגות צעירה, עידוד מעורבות חברתית וחיזוק תחושת השייכות והאיזון החברתי. חוזה המדינה הוזכר בהקשר לאותה המועצה ש"...קיימת כבר עשרות שנים והיא חלק מהשרשרת – מהרצל ועד היום".[3]

באזכרה של הרב יהודה אלקלעי "שהקדים את הרצל ב-50 שנה" נאם יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית יעקב חגואל. בנאומו ציין בין היתר, כי ההסתדרות "...הוקמה על ידי הרצל ומהווה את ליבת המוסדות הלאומיים...".[4]

ב"ישראל היום" דרור אידר ניתח ושיבח את מדיניות של רה"מ נתניהו בזירת החוץ. בתחילת כתבתו הזכיר את אביו של רה"מ – בנציון נתניהו – ששרטט בספרו את דמותו של הרצל והדגיש כי "חוזה המדינה פעל בכיוון מרכזי ברור: השגת רישיון האומות, או בלשוננו – השגת תמיכה בינלאומית".[5]

כ-20 משרתי צה"ל שנפצעו במלחמת חרבות ברזל עברו בתחנות חייו של חוזה המדינה בבודפשט ובווינה.[6]

ב"הארץ" יאן קינה כתב על סמי גרונמן – משפטן מבריק שעמד בראש בית הדין הגבוה של ההסתדרות הציונית וגם היה מחזאי, סטיריקן והוגה דעות משפיע שהתריע בין היתר מפני רעיונות פשיסטיים-פנאטיים שהתפשטו בעולם לאחר נפילתו של היטלר "... בכל מקום ואף בארץ ישראל". בהקשר להרצל צוין כי חוזה המדינה רכש בו אמון ולפני שמינה אותו לשופט הציע את גרונמן לתפקיד העורך הראשי של כתב העת הסאטירי "שלומיאלי" שנוסד כדי לרכך השפעתם של האידיאליזם הלאומני באמצעות הצחוק. לטענת קינה, גרונמן סירב למינוי, "אולי משום שלא רצה לשמש ליצן חצרו של "האוטוקרט" הרצל (שלא האמין ביכולת הדמוקרטית של היהודים...)". הרצל בחר בגרונמן "בשל שנינותו וכישרונו לחלק 'האי שביעות רצון הכללית' באופן שווה בין הצירים... בכך הפגין את כישרונו הנדיר לביקורת עצמית והומור אירוני במרחב הפוליטי".[7]

ב"מקור ראשון – דיוקן" ישי פלג כתב על ההיסטוריה של פרס נובל לשלום והזוכים בו. בין היתר התמקד על אחת מהזוכות – ברטה פון-זוטנר – סופרת ופעילת שלום צ'כית-אוסטרית. צוין, כי היא כתבה בעיתון "נויה פרייה פרסה" שגם הרצל כתב בו. "היא חיבבה את הרצל, סייעה במאמציו הציוניים וכינתה אותו 'מושל ציון'".[8]

ב"מקור ראשון – שבת" הופיעה כתבת פרסומת לספרו של מרדכי סער – "ראשונים לציון". הספר דן בהתמודדויות שליוו את הציונות הדתית לאורך שנות המדינה וששורשים נטועים במשנתם של הוגיה הראשוניים. "הצעת אוגנדה" של הרצל הוזכרה בתור אחד האירועים שאיתו התמודדו ציונים דתיים. כמו כן הוזכרה הצעתו של הרב ריינס בקונגרס השישי של שנת 1902 – להשאיר את נושא התרבות מחוץ לסדר היום הציוני במטרה למנוע עימותים אידיאולוגיים. למרות תמיכתו של הרצל, ההצעה נדחתה, דבר אשר הוביל לפרישה של כמה גורמים מהתנועה ולהקמת אגודת ישראל.[9]

ב"מעריב" ניר קיפניס כתב על תפקידם של חלומות בתור מעצבי מדיניות, בדגש על תרומתם הפוטנציאלית לכלכלה הישראלית. את מאמרו חתם בציטוט מקטע הסיום של "אלטנוילנד" מאת הרצל: "כל מעשינו מקודם בחלום".[10]

במוסף של "מעריב" פורסמה כתבה ביוגרפית על אודות מרדכי מנואל נח - החולם שניסה לכונן "מדינת אררט" - בית ליהודים בארה"ב בשנת 1825. חוזה המדינה הוזכר בשני הקשרים: אם הרצל ושאר ראשי הציונות פנו לבני עמם, נח הז­כיר את הנביאים והשמיע קריאה אוניברסאלית לבני כל העמים;  המתנגדים גזרו גיהינום על מרדכי מנואל נח ועל תוכניתו, כפי שיע­שו להרצל כ-70 שנה אחרי כן.[11]

בעיתון בשפה הרוסית "גולוס" כתבו על הרחוב הרצל שבנתניה. הכותבים תיארו את האטרקציות של הרחוב והזכירו מספר עובדות מהביוגרפיה של חוזה המדינה לצד אלו של עודד בן-עמי - ראש העיר הראשון של נתניה שביוזמתו נסלל הרחוב הרצל.[12]

ב"זמן קיבוץ" יענקל'ה הלפרט כתב על משיחיות, משיחים ורעיונותיהם. לצד ניתוח אטימולוגי של המושג, הכותב הביא כמה דוגמאות מהמקרא והיסטוריה. בין השאר כתב: "ולמי שחושב שאין בין הציונות למשיחיות קשר, הוא מוזמן לעיין בכתבי חוזה המדינה... ולהפנים שרק חשיבה משיחית נכונה וחיובית הייתה המסד להיותנו כאן בארץ הקודש...".[13]

במגזין של "ג'רוזלם פוסט" פורסמו האירועים המכוננים בהיסטוריה שאירעו בחודש חשוון. ביניהם - הופעתו של חוזה המדינה ביפו ב-26 באוקטובר 1896. בנוסף הופיעה בכתבה התמונה מ-2 בנובמבר, שבה תועד הרצל בירושלים לצד שליחים אחרים.[14]

ב"ג'רוזלם פוסט" סקרו את פתיחת הקונגרס הציוני העולמי. הנוכחות של הצירים בו שברה שיאים, אפילו של הזה שתועד בקונגרס אוגנדה של הרצל.[15] נשיאת ההסתדרות הציונית העולמית, טובה דורפמן, הציעה בנאומה שהשאלה שצריכה להנחות את הנציגים תהיה "מה היה עושה הרצל?" בהמשך הוסיפה: "כמו הרצל - שחזונו הוביל להקמת מדינת ישראל - ציונים מודרניים חייבים לחשוב קדימה, אנחנו צריכים לבנות מחדש את ישראל. אנחנו צריכים להעביר את התנועה הציונית למקום חדש".[16]

ב"מקור ראשון" אריאל שנבל כתב פיליטון שנון על הפגישה שבין חוזה המדינה לבין ישראלי מודרני מחפש ג'ובים. כך באופן סטירי העביר הכותב ביקרות על השחיתות ומצב רעיוני ופוליטי בארץ. הפיליטון נגמר בסצינת הפרידה בין השניים ובמשפט: "באותו לילה הגה הרצל לראשונה תוכנית אוגנדה".[17]

ב"גלובס" ביקרו את המינוי הכשל של יאיר נתניהו להנהלת ההסתדרות הציונית. במקביל סוקרה ההיסטוריה של יסוד המוסדות הלאומיים עלי ידי הרצל, מטרותיהם הנעלות דאז ומצבם הבעייתי לכאורה כיום.[18]

ביקורת דומה הופיעה ב"ישראל היום!"[19] וב"ידיעות אחרונות.[20] חוזה המדינה הוזכר בהקשר למוסדות עם "ג'ובים" נחשבים, כגון מרכז הרצל.

[1] ביירות פינת ירושלים. המודיע - קראט (3.10.2025), עמ' 92-102.

[2] עוד פעילויות לחג הסוכות. מקור ראשון - טיולים (3.10.2025), עמ' 42-43.

[3] לוין, טליה. ציוני בנשמה. מעריב השבוע - עסקים  (3.10.2025), עמ' 1, 6-7.

[4] אזכרה לחוזה המדינה הראשון. מצב הרוח (3.10.2025), עמ' 86.

[5] אידר, דרור. היגיון השח המדיני. ישראל היום! - השבוע (3.10.2025), עמ' 18.

[6] "מסע מנהיגות רואה עתיד. זמן מבשרת (3.10.2025), עמ' 30.

[7] קינה, יאן. אין דבר שפוגע במוסר יותר מהאידיאליזם. הארץ- תרבות וספרות (6.10.2025), עמ' 8.

[8] פלג, שי. ואין שלום. מקור ראשון - דיוקן (10.10.2025), עמ' 2, 20-22.

[9] סנדלר, שמואל. חמישה אבות. מקור ראשון - שבת (10.10.2025), עמ' 20-21.

[10] קיפניס, ניר. פנטזיה כתוכנית עבודה. מעריב השבוע - עסקים (10.10.2025), עמ' 12.

[11] חיימוביץ', מרדכי. 200 שנה למדינת היהודים. מעריב - המוסף (10.10.2025), עמ' 1, 18-22.

[12] דוחובניה, ליודמילה; קניקסטול, ולנטין. כיצד בנתניה "נפגשו" שני חוזים. גולוס (16.10.2025), עמ' 30. (רוסית)

[13] הלפרט, יענקל'ה. משיחיסט גאה.  זמן קיבוץ (23.10.2025), עמ' 20.

[14] Drucker, Steven, War and Peace. The Jerusalem Post - Magazine (24.10.2025), pp. 16-17.

[15] Cashman, Greer Fay. Grapevine. The Jerusalem Post in Jerusalem (31.10.2025), p. 15.

[16] Starr, Michael; Heller, Matilda. World Zionist Congress opens with infighting. The Jerusalem Post - Int (31.10.2025), p. 4.

[17] שנבל, אריאל. אין זו אגדה. מקור ראשון (31.10.2025), עמ' 16.

[18] בין הרצל ליאיר נתניהו: מה התפקיד של המוסדות הלאומיים? גלובס (31.10.2025), עמ' 24-25.

[19] אשכנזי, ביני. ג'ובים למקורבים: הקרבות על ההסתדרות הציונית. ישראל היום! (31.10.2025), עמ' 10.

[20] אייכנר, איתמר. כך הפכו "המוסדות הלאומיים" למפעל ג'ובים. ידיעות אחרונות (31.10.2025), עמ' 5.