הרצל בתקשורת

 

מאת ד"ר אנטון ברקובסקי

 

בעיתונות

 

 

במסיבה לרגל יום ירושלים שארגנו בביתם אמנון ולין גימפל, הזכירו המארגנים את חזונו של הרצל והדגישו כי החגיגה מציינת גם 120 שנה ל"אלטנוילנד" של חוזה המדינה. כמו כן, ציין אמנון ב"ג'רוזלם פוסט" כי אביו הושפע רבות מהרצל.[1]

במסגרת אירועי המכביה, הנבחרת האוקראינית ופליטים אוקראינים שברחו מהתקפה רוסית לאוסטריה הוזמנו לקחת חלק במסע חינוכי בעקבות הרצל - בבודפשט ווינה.[2]

ב"הארץ" ניר חסון עמד על סיפורם של נציגי משפחת בינטוויץ' - פעילים ציוניים, רופאים, משפטנים ואמנים, כולם עם קשר בלתי מבוטל עם הרצל ועשייתו.[3]

איתי מאירסון כתב על ביקורו של העיתונאי אמריקני ה"ל מנקן בארץ ב-1934. הרצל (לצד מרק טויין) הופיעו בכתבה בתור נקודות התייחסות - השניים ביקרו בארץ והשאירו בעקבות זאת טקסטים על אודות ביקורם.[4]

במוסף של "הארץ" נכתב על מקדמי הרעיון הציוני מסוף המאה ה-19 והילך, ביניהם נוצרים קנאים, תימהונים ואנטישמים. הרצל הוזכר בכתבה בתור "ז'ול וורן היהודי", שהשאיל את המוטיבים של "אלטנוילנד" מגדולי הכותבים הבדיוניים של תקופתו.[5]

אהוד ברק הזהיר מחיבור של דת לפוליטיקה בארץ ויצא נגד קנאות דתית ומשיחיות. עם זאת ברק ציין את המסורת וההיסטוריה היהודית בתור מרכיביה העיקריים של הציונות. בין היתר כתב: "הרצל ואבות הציונות, אנשי הרוח והמדינאים, היו ברובם המוחלט לא דתיים. ואף על פי כן, באינסטינקט ראשוני הבינו כולם, למעט בודדים, ביניהם הרצל, שרק ב"ארץ ציון וירושלים" יימצאו לעם החותר לחדש ריבונות פוליטית ב"מדינת היהודים", כוחות הנפש לעמוד במבחנים המצפים ל"תועי המדבר" הקמים מתנומת הדורות".[6]

לרגל ציון 120 שנה לפרסום של "אלטנוילנד" פרופ' דוד אוחנה כתב ב"הארץ" על הוגי הרעיון המשיחי בקרב היהודים ועל אלה שבין השאר תרמו לחוזה המדינה במלאכתו הספרותית ובעשייתו הפוליטית. הרעיון המרכזי של אוחנה - הרצל דבק ב"משיחות פרומתיאית", קרי חזון משיחי אוניברסלי וחסר תוכן דתי.[7]

ההיסטוריון פרופ' משה צימרמן התייחס לניסיון להכניס לתוכנית הלימודים בהיסטוריה של שנות ה-70 את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לטענתו, "... הדרך שבה "העזנו" להעלות את הבעיה הפלסטינית בספר "ראשית הציונות" ב-1975, היתה על ידי ציטוט מתוך ספרו של הרצל "אלטנוילנד", אותו פרק העוסק בוויכוח על מקומם של הפלסטינים בחזונו הציוני. התלמידים נשאלו: "על פי חזונו של הרצל - כיצד נפתרה הבעיה של ההתיישבות היהודית בתוך אוכלוסיה ערבית?".[8]

על רקע המלחמה באוקראינה, פרופ' ידידיה שטרן התבטא ב"ידיעות אחרונות" בנושא של מוסריות ורגישות של ישראל בתור מדינת לאום הפועלת מתוך העמדה של כוח ומהווה "אור לגויים". בסוף כתבתו ציין: "הרצל... דמיין כי בהר הבית יוקם משכן שלום שעליו תתנוסס הסיסמה ההומניסטית "שום דבר אינו זר לי"".[9]

יוסי קליין ביקר ב"הארץ" את נציגי הציונות הדתית, את הכיבוש, את האלימות בשטחים המאפיינת את האידיאולוגיה שלהם ואת "החוקים משלהם" (גזעניים) הנוגדים את הציונות של הרצל.[10]

ב"הארץ גלריה" נכתב על מסלול טיולים באתרים היסטוריים הקשורים בין היתר בהרצל (יער חולדה ובית הרצל).[11]

ב"ידיעות אחרונות" הופיעה כתבת פרסומת והראיון עם אחד המחברים, ד"ר גיורא גודמן, של הספר הסוקר את ההיסטוריה של היחסים בין ישראל להוליווד. לטענת גודמן: "... הכוונה היתה נטו לגייס את הכוח של הוליווד כדי לגייס תמיכה בציונות. בזה הם (מנהיגי המדינה) לא שונים מאחד בשם הרצל, דרך סוקולוב, ועד וייצמן ובן גוריון, שהבינו שהתמיכה בישראל בעולם המערבי... היא נדבך מרכזי לאבטחת הקיום והביטחון פה, והוליווד היא כלי חשוב לזה".[12]

ב"מקור ראשון" סוקרו שני ספרים: "הספר האדום" מאת אסף ענברי ו"ישראל השנייה" מאת ד"ר אבישי בן חיים. בין השאר ניתנה בספרים התייחסות ליחס של אנשי העליות השונות והממסד השולט במדינה כלפי הרצל.[13]

דימיטרי שומסקי סקר את הדיון התקשורתי בנושא טיב החיזוי של הרצל בספרו "אלטנוילנד" ואופי המדינה שתיאר. לטענת שומסקי, המדינה היהודית שחזה הרצל לא היתה מדינת לאום עצמאית באופן מוחלט, אלא "מחוז באימפריה העותמנית ...במסגרת אימפריאלית מורחבת...".[14]

ב"ג'רוזלם פוסט" גרשון בסקין ניסה להשיב על השאלה: האם ניתן היה להקים את מדינת ישראל לצד מדינה ערבית פלסטינית. תוך ציון הרקע ההיסטורי אודות התנועה הציונית, העליות השונות והמאורעות סביב הקמת המדינה, התייחס הכותב לנוסחה השנויה במחלוקת של הרצל: "להעביר עם ללא ארץ לארץ ללא עם".[15]

לרגל פתיחת שבוע הספר, שיתף ח"כ עמיחי שיקלי בהרגלי הקריאה שלו. כאשר נשאל "איזה ספר נוגע ללבך במיוחד", השיב שמדובר ב"הרצל" מאת עמוס אילון. לטענת שיקלי: "... החלק המרגש ביותר הוא זה המתאר את החלק האחרון בחיי הרצל מהקונגרס השישי ועד פטירתו. בזכות אילון אני יודע בעל פה את ההספד שנשא דוד וולפסון בלווייתו: 'שמו של הרצל ייזכר ויתקדש כל עוד יישאר יהודי אחד עלי אדמות ובשעה קשה זו אנו נזכרים בשבועתך בקונגרס השישי (והאחרון של הרצל): 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'".[16]

במסגרת הכתבות הסוקרות את מקורותיה הדתיים של הציונות, התייחס משה נחמני ב"עולם קטן" לרב פייבל הלוי שראייר - הרב הראשון בגליציה שהצטרף לתנועה הציונית, תמך בהרצל, התכתב עימו ואף הוגדר על ידי חוזה המדינה בתור "ציוני נלהב".[17] בכתבתו הנוספת התייחס נחמני לרב אברהם גרינברג. בתחילתה ציין נחמני את היותו של גרינברג בחברותא של רב שמואל ברבש, שהיה "שר האוצר של הציונות ומקורבו של הרצל".[18]

ב"מעריב" הופיעה כתבת פרסומת לספר הקומיקס החדש של שי צ'רקה הסוקר בצורה גרפית את קורות חייו של חוזה המדינה -  "ציפורים בראש של הרצל".[19]

בתגובה לכתבה "שיבת עם ישראל נמשכה מאות שנים" מאת מור אלטשולר (14.6.2022), ביקר יהושע עמישב את הטענה הגורסת כי אנשי הישוב הישן שעלו ארצה במשך מאות שנים ושהתפרנסו מדמי חלוקה "קידמו לחלוצים החילוניים ביישוב ארץ ישראל". לטענת עמישב, הטענה הזו מופרזת, ונובעת "... מהמלחמה שהכריזו גורמים רבים בציונות הדתית על הציונות החילונית, ההרצליאנית". בהמשך, ציטט הכותב את הרצל שכתב ביומנו בעת ביקורו בירושלים: "אם אזכרך בעתיד, ירושלים, לא בהנאה אזכרך. המשקעים המעופשים של אלפיים שנות אכזריות, חוסר סובלנות וזוהמה רובצים ברחובות המצחינים".[20]

במכתב תגובה למערכת "הארץ", טען דן יהב, כי הרעיון של טרנספר הועלה לא על ידי כהנא, אלא גם על ידי בן גוריון ובין היתר על ידי הרצל. לשם כך ציטט מיומנו של חוזה המדינה: "...את האוכלוסים העניים משתדלים אנו להעביר בלי רעש מבחוץ לגבול... ואולם בארצנו שלנו הננו מונעים מהם כל עבודה... העברת הקרקעות לרשותנו, הוצאת העניים ממדינתנו צריכה להיעשות בעדינות ובזהירות".[21]

בתגובה, הצביע יואב לביא על סילופים ושכתובים שעשה יהב בציטוטים.[22]

במוזיאון הרצל הוצג כתב היד המקורי של "אלטנוילנד". ברקע זה סקר אדם ארקמן את ביקורו של הרצל בארץ, את התרשמותו, את שיקוליו הפוליטיים ותוכניותיו המדיניים.[23]

ב"המודיע" ציינו 110 שנים ל"וועידת קטוביץ", בה הוכרז על הרמתה של "אגודת ישראל". הרצל הוזכר בכתבה בשני הקשרים: החלטת הקונגרס הציוני ה-10 שבו החליטו לפעול בנושאי תרבות ורוח "...מפאת שורה של כשלונות מצידו של ד"ר הרצל בתחום המדיני"; והמכתב ששלחה האגודה להרצל (ביוזמת ד"ר בירנבוים) בו ביקשו ממנו לעמוד בראשה.[24]

על רקע ציון 10 שנים להירצחו, במוסף של "מעריב" הקדישו כתבה נרחבת על ולטר רתנאו – שר החוץ של רפובליקת ויימר ממוצא יהודי. בין השאר צוינו בכתבה: ביקורת נלהבת של הרצל על מאמרו של רתנאו מ-1901; ניסיונו של הרצל לגייס את האיש לתנועה הציונית; התגובה השלילית של רתנאו ולגלגו של הרצל עליו בתגובה לכך שדרש מהיהודים להאריך את גפיהם וליישר את חוטמם.[25]

עו"ד אהוד פלג, מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל, ביקר קשות את השוק החופשי ואת המערכת הכלכלית הכוחנית בארץ, שבה החזק טורף את החלש. לטענתו, הסדר הקיים הינו "...לא בדיוק מה שצפה חוזה המדינה... כשדיבר על שאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית ב'מדינת היהודים'". את הכתבה סיים באמירה פסימית בשילוב ציטוט של הרצל מ"אלטנוילנד": "...אגדה היא ותשאר אגדה".[26]

לרגל ציון 120 שנה לכינוס הקונגרס הציוני העולמי הראשון, עתידים לצלם תמונה של נשיא המדינה הרצוג, המשחזר את התמונה ההיסטורית של חוזה המדינה, שעון על המעקה במרפסת מלון "שלושת המלכים".[27]

במכתבו למערכת "הארץ" התייחס אבי עורי לכתבתו החריפה של ד"ר ישראל איזידור אלישיב הסוקרת את טיב הקונגרסים הציוניים. אלישיב היה רופא ואיש רוח שבין היתר לבקשת הרצל תרגם ליידיש את "אלטנוילנד".[28]

 

[1] Cashman, Greer Fay. Grapevine. The Jerusalem Post (1.6.2022), p. 13.

[2] Kaufmann, Charles O. Ukraine expands its Maccabiah delegation. The Jerusalem Post (1.6.2022), p. 9.

[3] חסון, ניר. חלקת קבר בירושלים מספרת סיפור של שושלת אצולה. הארץ (2.6.2022), עמ' 7.

[4] מאירסון, איתי. רעבוני למקומות קדושים, אני מודה, הוא מתון בלבד. הארץ - מוסף הארץ (3.6.2022), עמ' 78-82.

[5] אילני, עפרי. מדינה יהודית? בדיחה טובה. הארץ - מוסף הארץ (3.6.2022), עמ' 74.

[6] ברק, אהוד. הברית המסוכנת בין כת תומכי הנאשם למשיחיים.  הארץ (3.6.2022), עמ' 19.

[7] אוחנה, דוד. הפרומתאים היהודים.  הארץ (3.6.2022), עמ' 19.

[8] צימרמן, משה. גם בשנות ה-70 לא למדו על הסכסוך. הארץ (6.6.2022), עמ' 11.

[9] שטרן, ידידיה. מוסר ההשכל שלנו. ידיעות אחרונות (8.6.2022), עמ' 3.

[10] קליין, יוסי. החוק שמעל החוק. הארץ (9.6.2022), עמ' 11.

[11] גלעד, משה. מסלול לסופ"ש. הארץ גלריה (9.6.2022), עמ' 12.

[12] טוביאס, בנימין. הוליווד פינת בן גוריון. ידיעות אחרונות – 24 שעות (9.6.2022), עמ' 8-10.

[13] וילף, עינת; פאוסט, שמואל (עורך). ישראל השנייה והעלייה השלישית. מקור ראשון – שבת (10.6.2022), עמ' 22-23.

[14] שומסקי, דימיטרי. אלטנוילנד זה לא כאן. הארץ (12.6.2022), עמ' 11.

[15] Baskin, Gershon. Could it have been different? The Jerusalem Post (16.6.2022), p. 9.

[16] פטימר, דוד. מכל ספריי השכלתי. מעריב - המגזין (16.6.2022), עמ' 4.

[17] נחמני, משה. "גאון אדיר, ציוני נלהב". עולם קטן (17.6.2022), עמ' 30.

[18] נחמני, משה. החובב מאודסה. עולם קטן (10.6.2022), עמ' 26.

[19] ספיר ויץ, כרמית. קריאה ראשונה. מעריב - המוסף (17.6.2022), עמ' 14.

[20] עמישב, יהושע. החלוצים המדומיינים שלהם. הארץ  (19.6.2022), עמ' 11.

[21] יהב, דן. מהרצל ועד טרנספר. הארץ (23.6.2022), עמ' 11.

[22] לביא, יואב. משכתבים בן-גוריון. הארץ (28.6.2022), עמ' 11.

[23] אקרמן, אדם. הפינה ההיסטורית: ביקורו היחיד של הרצל בארץ-ישראל. העיר כל העיר – שבועון ירושלים (14.6.2022), עמ' 22,24.

[24] מרקסון, ש.ב. 110 שנים לוועידת קטוביץ. המודיע – תוספת (24.6.2022), עמ' 52-56.

[25] חיימוביץ', מרדכי. היריות הראשונות שבישרו את השואה. מעריב – המוסף (24.6.2022), עמ' 4-9.

[26] פלג, אהוד. חוקי הג'ונגל. מעריב – סופהשבוע (24.6.2022), עמ' 41.

[27] אייכנר, איתמר. הנשיא עושה הרצל. ידיעות אחרונות (28.6.2022), עמ' 32.

[28] עורי, אבי. על הקונגרסים הרעים. הארץ (29.6.2022), עמ' 11.