הרצל בתקשורת

 

מאת ד"ר אנטון ברקובסקי

 

בעיתונות

 

ב"ג'רוזלם פוסט" המשיכו לסקור את האירועים של כנס הרצל למנהיגות לזכר 125 שנה לקונגרס הציוני הראשון בבאזל. בין היתר הוזכרו שורשיה ההיסטוריים והתרבותיים של הציונות ותרומתו הייחודית של הרצל לכינון "הציונות המדינית".[1]

כמו כן, הופיעו תמציתי הנאומים של הנשיא יצחק הרצוג ושל שר התפוצות נחמן שי. הנשיא קרא לדבוק בציונות ולחזקה, פירט את חזונו של הרצל, עמד על כושר המנהיגות שלו, סקר את הארגונים הציוניים שהקים ואת מאפייני המדיניות שהגה והוביל. הנשיא סיים את נאומו באמירה שיש להמשיך במימוש החזון הציוני לא רק מפני שהרצל אמר כך וכי ככה היה נהוג לעשות בעבר, אלא מפני שמדובר בדרך היחידה והבטוחה להשיג עתיד טוב יותר עבור העם היהודי, מדינת ישראל והתנועה הציונית. לכתבה צורפה תמונת הנשיא בנוסך זו של "הרצל במרפסת".[2]

בתורו, נחמן שי ביקש לכונן פרדיגמה חדשה ביחסים שבין ישראל ליהודי התפוצות, וזאת על רקע המציאות הגיאופוליטית המשתנה בעולם. שי התחיל את נאומו מפירוט חזונו של הרצל, וסיים בקריאה "שאולי יש צורך בחזון חדש ובהרצל חדש".[3]

צביקה קליין סיכם את דבריהם של כמה משתתפים באירועי הכנס: מייקל איזנברג, מנכ"ל חברת היי-טק, שיבח את הרצל בגלל היותו פעיל חברתי ולא רק פוליטיקאי; יובל סמט, מנכ"ל בהיי-טק, טען ש"מדינת היהודים" של הרצל גרם לו להבין טוב יותר את הציונות; פרופ' גיל טרוי, חוקר וכותב ספרים על הרצל, ציטט מדבריו של חוזה המדינה בכל הקשור לזיקתו וליחסו כלפי הדת ומקומה.[4]

ב"הארץ" אנשיל פפר ביקר את אירועי הכנס ואת מארגניו, בטענה שהפאנלים שלו לא נותנים שום פתרון לבעיות חברתיות ומדיניות קשות של ישראל ולאלו הקיומיות של ציונות המודרניות (כולל סוגיית הגדרתה ונחיצות קיומה). וזאת לעומת הקונגרס הציוני הראשון שארגן בזמנו הרצל, שבעזרת כישוריו הרבים וחזונו ניסה להתמודד עם איומים מוחשיים על העם היהודי והציע פתרונות פורצי דרך.[5]

ב"ג'רוזלם פוסט" דוגלס אלטבף, יו"ר של "אם תרצו", "בידינו" ו"קרן ישראל העצמאית", עמד על הקשיים שניצבים מול ישראל והציונות, בדגש על הפילוג בבית וקמפיינים של הכפשה, חרמות ודליגיטימציה. כדי לעודד את קוראיו, הכותב קרא להלחם בתופעות השליליות הללו והשתמש במשפט המפורסם של הרצל -  "אם תרצו".[6]

ב"גלובס" דרור מרמור קרא להלאים את ההסתדרות הציונית העולמית. "באיחור של 74 שנה לפחות, הגיעה השעה להלאים אותה ולהעניק את הכסף והסמכויות למוסדות שחזה הרצל".[7]

בעיתון בשפה הרוסית "נובוסטי נידלי" סקרו את ביקורו של הנשיא הרצוג בכנס בבאזל; וכתבו על המכתב ששלח זיגמונד פרויד להרצל ב-1902, יחד עם ספרו "פירוש החלומות". את המכתב הציגו בארכיון הציוני המרכזי בירושלים. לטענת הכותבים, המכתב לא עניין את חוזה המדינה, אולי בגלל היותו של פרויד דאז "רופא בלתי ידוע".[8] כעבור שבוע, הופיעה בעיתון כתבה שסקרה את קורות חייו של הרצל, את תרומתו לציונות ואת חלקו במאבק נגד האנטישמיות ובעד הקמת המדינה היהודית.[9]

יואב קרני טען שהתנועה הציונית מאז הקמתה הרשמית ינקה את הלאומניות האירופית. לטענתו, למרות היותו ליברל, אפילו הרצל "...הואיל והוא מת בגיל 44, אנחנו חופשים רק לנחש אם קליימקס לאומני המתין גם לו".[10]

ב"מעריב"[11]  ו"מקור ראשון"[12] הופיע תיאור קצר של הכנס בבאזל, וצוינו מארגניו וכמה מאורחיו.

נאומו של הנשיא הרצוג בכנס בבאזל הופיע ב"מקור ראשון - יומן". הרצוג הציג את ראייתו של הרצל את הציונות, ציטט רבות מחוזה המדינה והדגיש את זיקתו של הרצל ליהדות, לזהות היהודית, למודרניות ולערכים ליברליים אוניברסאליים.[13]

ב"מקור ראשון" הופיעה ביקורת לספרו החדש של משה לונה - "המסע המשולש". לטענת המבקר, ברומן הרפתקאות זה, בעל שפע דמויות מוקצנות, מתואר הרצל וראשוני הציונות כדמויות הזויות, בעלי מניעים מגוחכים וקטנוניים.[14]

לקראת הבחירות המתקרבות, קרא אבי מעוז להעמיד את הזהות היהודית במרכזו של כל משא ומתן קואליציוני. לטענת מעוז, דובר באחד הצמתים ההיסטוריים שבהם מונח היסוד לשלב הבא בתהליך הגדול של גאולת ישראל, כגון "הצומת שבו החליט הרצל לכנס את הקונגרס הציוני...".[15]

על רקע האירועים של כנס הרצל בבאזל, יוסי אחימאיר כתב ב"מעריב" על ד"ר ראובן הכט - "ציוני הרצליאני" - האיש שבהיותו בן 13 קרא את מדינת היהודים של הרצל ומאז שימש כמופת להגשמת דרכו של חוזה המדינה. בכתבה שובח ד"ר הכט על תרומתו הכלכלית, המדעית והמדינית; והופיעו מספר ציטוטים בנוגע לתרומתו לציונות מאת ראשי התנועה הציונית ומנהיגי ישראל.[16]

ב"המבט" סוקר ביקורו המתוקשב של הנשיא הרצוג בעיר אלעד, לאחר חזרתו מהכנס לציון 125 שנה לקונגרס הציוני הראשון בבאזל. בין היתר, הכותב ביקר את האלמנטים הדתיים הרבים ושילוב מוטיבים פוליטיים-יחצנים שבאו לידי ביטוי בביקור.[17]

ב"גלובס" יואל חשין קרא לכונן את "הציונות 2.0" - זו של "סטארט-אפ ניישן של אבותינו התנ"כיים". וזאת בניגוד ל"ציונות המתגוננת" - זו שהניעה את הרצל ושדוגלת (לטענת הכותב) בהרבה חולשות וסכנות ושבמרכזה "... ההתאהבות במעמד הקורבן, עניין שבו פיתחנו מומחיות...". בהמשך נטען: "... בניגוד להרצל, אברהם לא ברח מאויבים כדי לחפש מקלט במקום אחר...".[18]

ראשת העירייה של יהוד-מונוסון - יעלה מקליס - השתתפה בכנס בבאזל. לדבריה: "בכל יום אנו מגשימים את חזונו של הרצל במימוש ציונות מודרנית וחדשנית במדינת ישראל וגם כאן ביהוד-מונוסון שלנו".[19]

ראש עיריית יוקנעם - סימון אלפסי - השתתף באירועי הכנס. הוא התרגש מאוד לבקר באותו החדר שבו שהה הרצל כשחזה את המדינה והצטלם באותה המרפסת שבה צולם בתמונתו המפורסמת.[20]

צילה רשף - ראש האופוזיציה בזכרון יעקב - השתתפה באירועי הכנס. היא שיבחה את הרצל, ולצד סקירת תרומתו לציונות סיקרה את האירועים המרגשים של הכנס.[21]

על רקע האירועים של הכנס בבאזל, במוסף של "מעריב" הופיעו מספר שירים ביקורתיים ועוקצים על אודות הרצל, חזונו ומה שיצא ממנו.[22]

ד"ר מרים אדלסון כתבה על דרכו של הרצל, בדגש על הנס שחולל בבאזל ושבא לידי ביטוי בישראל המודרנית.[23]

בקמפוס אוניברסיטת בן גוריון בשדה בוקר הושקה "ספרייה נשיאותית". אחד הפריטים במיצג - מכתב מאביו של בן גוריון להרצל.[24]

ב"גלובס" מייקל אייזנברג כתב על השלכות כלכליות ותרבותיות בכל הקשור לסוגיית הלוואות בריבית של יהודים כלפי בני עמם וכלפי נוכרים. בין היתר הזכיר הכותב את הדמוניזציה של יהודים בתור מלווים ואת הופעת האנטישמיות. את הכתבה סיים אייזנברג בציון שני הפתרונות שהגה הרצל לאנטישמיות: "התבוללות מוחלטת... או הקמת מדינה יהודית שתהיה לה כלכלה משלה - 'על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה'".[25]

ב"הארץ" גיא רולניק סקר את ראייתו הכלכלית של הרצל, את השקפותיו לגבי מונופולים, חלקה של מדינה בכלכלה, כוחה של טכנולוגיה, המאבק בין הקפיטליזם לסוציאליזם וכ"ד. בין השאר, הופיעו בכתבה הפתרונות הכלכליים שלכאורה היה מציע חוזה המדינה על מנת להתמודד עם מחירי הנדל"ן הגבוהים, עם השתלטות בעלי ההון על אוצרות טבע של המדינה וכ"ד.[26]

הח"כ עמיחי שיקלי שיבח את הרצל, ציטט מהביוגרפיה שלו ומכתביו והביע תודה לחוזה המדינה על פועלו וחזונו שהתממש.[27]

מנחם רהט תיאר את מעללי הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, ציטט מנאומיו של הרצל וסיקר את תגובת הצירים והשלכות מרחיקות לכת של הקונגרס לגבי הציונות והקמת מדינת ישראל.[28]

ב"ג'רוזלם פוסט" מארק וייס סיכם את אירועי הכנס בבאזל, עמד על ההיסטוריה של הקונגרס הציוני הראשון וסקר את הדילמות שעמדו בפני הרצל במהלך ההכנות. בהמשך, ראיין וייס את ידידיה שטרן, ובין היתר שאל אותו "מה היה חושב הרצל על ישראל של היום".[29]

על רקע אירועי הכנס, ב"ג'רוזלם פוסט" סוקרה ראייתם המחמיאה של הרצל והציונות על ידי ארגונים נוצרים.[30]

במסגרת סדרת הכתבות על אודות המקורות הדתיים של הציונות, כתב משה נחמני על הרב שמואל שפירא. בין השאר, צוין כי: "בשבתות היה דורש הרב שפירא בבית הכנסת, והלהיב את השומעים לאהבת תורה, ליראת שמיים ולציונות. במשפחת שפירא הוא נחשב לחריג בנטייתו לציונות בנוסח הרצל...".[31]

מ. שלום מ"המודיע" ביקר את מפלגות הימין הציוניות ואת מנהיגיהן. לטענתו: "כולם יודעים שאין ל'ציונות' כל דריסת רגל בחיה של מדינת-הרצל, או של מדינת תל-אביב...".[32]

הרב דוד לנדאו כתב על השאיפה לתחיית האומה ותחיית הארץ. לטענתו: "דרישת ציון היא יסוד הציונות, כמו 'מדינת היהודים' של הרצל, ו'דרישת ציון' של הרב צבי הירש קאלישר".[33]

ב"ידיעות אחרונות" אליקים רובינשטיין התייחס לתופעת האנטישמיות והיותה של מדינת ישראל הפתרון לתופעה. בין היתר המחבר שאל את עצמו: "... אם מדינת ישראל היא זו שחזה הרצל, ז'בוטינסקי, הרב קוק, וויצמן ובן גוריון ולמענה לחמו בגין, שמיר, רבין ודיין...".[34]

ספרים היסטוריים שעברו סריקה דיגיטלית הוצגו ב"היכל ספרי הכבוד" החדש של קק"ל. בספרים מונצחים אישים יהודים שונים ומנהיגי עולם, החל מהרצל, דרך סטאלין, וכלה בנשיאי מדינת ישראל וראשי ממשלותיה.[35]

תרומתו של הרצל לכינון הקק"ל ולהופעת ספרי הכבוד של תורמים צוינה ב"ידיעות אחרונות".[36]

ד"ר אדם אקרמן כתב על כנסיית העלייה לשמיים שבירושלים ועל המגדל הגבוה שלה. בסוף הכתבה צוין, כי בביקורו בירושלים ב-1898 עלה הרצל למגדל, התפלא מהנוף, קיבל סחרחורת ואף השאיר על כך רשומה ביומנו.[37]

ב"הארץ" ניסן שור כתב על מוזיאון השעווה החדש של הרצליה, השופע בדמויות מעולם הבידור המודרני. הכותב התייחס גם למוזיאון השעווה ההיסטורי שפעל במגדל שלום, ושבו "...ניסו לצקת בשעווה את האידיאולוגיה הציונית: הרצל על המרפסת בבזל, סצינת ההתאבדות של שרה גיבורת ניל"י, מותו של טרומפלדור בתל חי".[38]

מנחם רהט כתב על כרטיסי הברכה ההיסטוריים והתמקד בשימוש בכרטיסים הללו להפצת הרעיון הציוני של שיבת ציון. בין היתר ציין, כי "...דיוקן הרצל, למשל, פיאר עשרות גרסאות של כרטיסי ברכה, ואחריו דיוקנו של יורשו ד"ר וולפסון...".[39]

על רקע הבחירות המתקרבות, ביקר רם פרומן את כוחות הימין במדינה וטען שדרכם החלה עוד בימי בן-גוריון ופותחה על ידי הציונות החילונית שלא הבינה את חזקתה של היהדות והמשיחיות כמרכיב של מצע פוליטי. לטענת המחבר, מתוך הייאוש, הוא מוצא מפלט קבוע שלו ב"מדינת היהודים" של הרצל, מודע לפרגמאטיות של חוזה המדינה ושינויי כיוון שנצפו במהלך חייו הקצרים. את כתבתו מסיים פרומן בכמיהה: "...ליצור את המדינה ההרצליאנית המקורית: מדינה חילונית ליבראלית ישראלית, נטולת חומרי הנפץ היהודיים שאבותינו לא השכילו לנטרל...".[40]

בתגובה ביקורתית לכתבתו של פרומן, טען מרדכי בהט, כי "...ליהדות כוח ויכולת לשרוד למרות כל המכשולים - מה שהבינו בן-גוריון וכצנלסון, ולא הבין (כנראה) הרצל וגם לא רם פרופן".[41]

בביקורת חריפה נוספת נטען כי המדינה ההרצליאנית התל אביבית שתוקם לפי חזונו הליברלי של פרומן תישא סממנים ברורים של דחיית ישראלים רבים: "...מדינה המושתתת, לתפישתו, על חזון "מדינת היהודים" של הרצל, אך תיועד לאנשים שאינם מגדירים את עצמם יהודים; וכאמור, אולי גם מדינה עברית, אך כזאת הדוחה מעליה את הרבדים ההיסטוריים של השפה".[42]

ב"הארץ" הופיעה כתבה היסטורית על פעילותיה ומורשתה של שרה שנירר - מקימה של תשתית השכלה נשית בעולם החרדי בפולין של שנות ה-20. בכתבה צוינה ההקבלה של שנירר להרצל בכל הקשור לחזונה ולמימושו.[43]

יוסי קליין סקר את תופעות "העמימות" וה"ההצפה", כפי שהן באות לידי ביטוי בתקשורת הישראלית הסוקרת את התהליכים הפוליטיים בארץ. בהמשך, העביר קליין ביקורת על הצבא, המתנחלים והפתרון המדיני עם הפלסטינים. בסיום הכתבה נטען: "...חזון שתי המדינות איננו ריאלי, אבל חזון מטבעו איננו ריאלי עכשיו, כמו שהמדינה היהודית שלנו לא דומה לחזון מדינת היהודים של הרצל. בחזון של לפיד, גם אם הוא עצמו לא מאמין בו, יש תקווה לעתיד טוב יותר...".[44]

ב"הארץ", על רקע ביקורת חריפה של המצב הפוליטי-מדיני-חברתי בארץ, הופיעה כתבה לזכרו של בועז עברון. בין השאר צוין, כי: "לבועז עברון לא היו אשליות, לא לגבי האומה העברית הישראלית שנמצאת במאבק על עצם חייה מול ציונות שאינה עוד תנועת שחרור לאומית-חילונית שהושתתה על חזונו של הרצל, וכתוצאה מכך גם לגבי השלום עם שכנינו...".[45]

 

[1] Cohen, Michal. No, Zionism is not 125 years old. The Jerusalem Post (2.9.2022), p. 19; Cohen, Michal. No, Zionism is not 125 years old. The Jerusalem Post Int. (9.9.2022), p. 21

[2] 'We must reclaim Zionism'. The Jerusalem Post (2.9.2022), pp. 12-13.

[3] Shai, Nachman. Time for new paradigm in Israel-Diaspora ties. The Jerusalem Post (2.9.2022), pp. 19-20.

[4] Klein, Zvika. Diaspora Affairs In Basel, was there a reclamation of Zionism? The Jerusalem Post (2.9.2022), p. 17.

[5] Pfeffer, Anshel. Does Zionism even exist anymore? Haaretz (2.9.2022), pp. 3-4.

[6] Altabef, Douglas. The reality of on the ground Zionism. The Jerusalem Post (4.9.2022), p. 11.

[7] מרמור, דרור. הגיע הזמן להלאים את ההסתדרות הציונית. גלובס (2.9.2022), עמ' 12.

[8] החזרה לבאזל. נובוסטי נידלי (1.9.2022), עמ' 6. (רוסית)

[9] לוקשין, אלכסנדר. הזה שסלל את הדרך: 125 שנה לאידיאולוגיה ולתנועה של הציונות הפוליטית. נובוסטי נידל - ורמיה נובוסטיי (8.9.2022), עמ' 8. (רוסית)

[10] קרני, יוארב. מה למדה הציונות באירופה לפני 125 שנה? גלובס G - מגזין (1.9.2022), עמ' 8.

[11] גלנטי, מיכל. הלאונג'. מעריב– סופהשבוע (2.9.2022), עמ' 45.

[12] אירוע 125 שנה לקונגרס הציוני הראשון בזל, שווייץ א' באלול, 28.8 מקור ראשון- מוצש (2.9.2022), עמ' 60.

[13] הרצוג, יצחק. בבאזל יסדנו גם את האחריות. מקור ראשון - יומן (2.9.2022), עמ' 10-11.

[14] אביטוף, ירון. חוזה לך ברח. מקור ראשון - שבת (2.9.2022), עמ' 18.

[15] מעוז, אבי. להניף את דגל הזהות היהודית. בשבע - מתחלף ירושלים (1.9.2022), עמ' 50.

[16] אחימאיר, יוסי. ההרצליאני שנשכח. מעריב - המגזין (5.9.2022), עמ' 2.

[17] בוים, א. חרפה בעיר אלעד. המבט (7.9.2022), עמ' 5.

[18] חשין, יואל. ציונות 2.0: לצאת מתחושת קורבנות תמידית ולעבור לגישה יזמית. גלובס (8.9.2022), עמ' 15.

[19] דויטש, מתן. יהוד-מונוסון: מקליס בעקבות הרצל. ידיעות פתח תקוה (9.9.2022), עמ' 18.

[20] לובל, לילך. קלאסה. ידיעות העמק - עפולה (9.9.2022), עמ' 34.

[21] סגירת מעגל - הקונגרס הציוני מתכנס בבזל בשווייץ. גפן (9.9.2022), עמ' 12-13.

[22] זהבי, נתן. שירת המרפסת. מעריב - המוסף (9.9.2022), עמ' 22.

[23] אדלסון, מרים. קצוות מאוחדים. ישראל היום! (9.9.2022), עמ' 15.

[24] בן-מאיר, עודד. כל מה שרציתם לדעת על בן גוריון במקום אחד. ידיעות הנגב (9.9.2022), עמ' 30.

[25] אייזנברג, מייקל . מסליל הון לשותפויות אך גם יצר את דמותו הדמונית של היהודי: מה עומד מאחורי האיסור להלוות בריבית?  גלובס (9.9.2022), עמ' 48.

[26] רולניק, גיא. הרצל אמר: עליית הנדל"ן שייכת לכם, להלאים את הגז והקפיטליזם - מסוכן. הארץ - The Marker Week (9.9.2022), עמ' 16.

[27] שיקלי, עמיחי. תודה לך, ד"ר הרצל. אינדקס העמק והגליל - עפולה (9.9.2022), עמ' 10.

[28] רהט, מנחם. היינו כחולמים. . אינדקס העמק והגליל - נצרת-עילית (9.9.2022), עמ' 18.

[29] Weiss, Mark. Back to Bazel. The Jerusalem Report (9.9.2022), pp. 14-15.

[30] Cashman, Greer Fay. Grapevine. The Jerusalem Post (11.9.2022), p. 12.

[31] נחמני, משה. הרב של החלוצים. עולם קטן (9.9.2022), עמ' 30.

[32] שלום, מ'. ה"רוח" הציונית. המודיע (16.9.2022), עמ' 4.

[33] לנדאו, דוד. דרך התחייה. יהדות באהבה (16.9.2022), עמ' 4.

[34] רובינשטיין, אליקים. האחריות שלנו.  ידיעות אחרונות (21.9.2022), עמ' 3.

[35] נוביק, ליאור. קק"ל השיקה את היכל ספרי הכבוד. מעריב (22.9.2022), עמ' 16.

[36] זיו, שחר. מסע היסטורי בתוך "ספרי הזהב". ידיעות אחרונות - 24 שעות (22.9.2022), עמ' 11.

[37] אקרמן, אדם. הפינה ההיסטורית: כנסיית העלייה לשמיים והמגדל הגבוה ביותר בירושלים. העיר כל העיר - שבועון ירושלים (23.9.2022), עמ' 54, 56.

[38] שור, ניסן. ילדים, איפה מסתתר רבין? הארץ - גלריה (23.9.2022), עמ' 8.

[39] רהט, מנחם. לשנה טובה תכתבו ותחתמו. מצב הרוח (23.9.2022), עמ' 12.

[40] פרומן, רם. הקו המחבר בין בן-גוריון לבן-גביר. הארץ (25.9.2022), עמ' 19.

[41] בהט, מרדכי. הרצל כנראה לא הבין. הארץ (29.9.2022), עמ' 11.

[42] בן-ארי, יואב. בגטו של פרומן. הארץ (29.9.2022), עמ' 11.

[43] סניור, אושר. מיסדת בית יעקב היתה ההרצל שלנו. הארץ(25.9.2022), עמ' 18.

[44] קליין, יוסי. על תקווה לא מדברים. הארץ(29.9.2022), עמ' 11.

[45] חכים, שמעון. העסק כנראה אבוד. הארץ- תרבות וספורט (30.9.2022), עמ' 4.