סיכום- ינואר 2022

הרצל בתקשורת

 

מאת ד"ר אנטון ברקובסקי

 

בעיתונות

 

ב" ג'רוזלם פוסט" מרטין אולינר ורפאל מדוף ביקרו את הממשלה בגין סגירת גבולותיה של ישראל (אפילו מפני יהודי הגולה), וזאת לאור הגל המתעצם של "הקורונה". כדי לבסס את טענותיהם כי ישראל היא המקלט ליהודים במצוקה, ציטטו מ"מדינת היהודים" של הרצל, התבססו על חוק השבות והאופי של המדינה[1] והשתמשו בין היתר בהקבלות היסטוריות מתקופות הפוגרומים ומשפט דרייפוס.[2]

לרגל תרגום מחודש והוצאה לאור של הספר "המנורה הטמונה" מאת שטפן צוויג, הופיעה ב"מקור ראשון" היסטוריה מקוצרת של המנורה ושל הסופר הידוע. בהקשר להרצל צוין כי "למרות הסתייגותו מהציונות, שראה בה ירידה בדרגה, העריץ צוויג את הרצל, שהיה זה שקנה ממנו לראשונה יצירות ספרותיות". באחד המכתבים שכתב, ציין צוויג: "בימים האחרונים קראתי מיומניו של הרצל. כל כך גדול היה הרעיון, כל כך טהור, כל עוד היה חלום בלבד, נקי מפוליטיקה וסוציולוגיה... אנחנו שהיינו קרובים אליו, היססנו למסור את כל חיינו בידיו... אמרתי לו שאיני יכול לעשות דבר כלשהו אלא בשלמות... האומנות והעולם כמכלול היו חשובים לי מכדי להתמסר ללאום ותו לא...".[3]

האלבום שקיבלה הכנסת ליום הולדתה ה-73 הורכב מתמונות של עוגות שצולמו במזנון שלה. בין שאר הפריטים הופיעה תמונה של עוגת מרציפן עם תמונתו המפורסמת של הרצל - במרפסת בבאזל.[4]

יו"ר הכנסת, מיקי לוי, נכנס בתור אורח של מרכז הרצל לחדר העבודה של הרצל במוזיאון. שם ציין כי "יש לנו מחויבות עמוקה לאחות את הקרעים בעם ולממש את חזונו של הרצל למדינה, שהערך המוביל בה הוא 'בן אדם, אחי אתה'". יעקב חגואל, יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית, הודה ליו"ר על ביקורו בהר הרצל "המנציח את המנהיג הגדול שחלם, הנהיג והגשים".[5]

ב"עולם קטן" המשיכו לסקור את המקורות הדתיים של הציונות. הפעם נותחה פעילותו של רבי יהושע זאב אבנר - סביו של הנשיא לשעבר ראובן ריבלין. הרצל הוזכר בכתבה בעקיפין, בהקשר לבנו של שותפו – הרב ירוחם דיסקין – ש"היה במשך תקופה מסוימת ציוני רשמי, החזיק בתפקיד ציוני, ואף התכתב עם הרצל בענייני הציונות".[6]

ב"מעריב" מרדכי חיימוביץ' סיקר את פעילותה של "בריגדת הנייר" בראשות המשורר אברהם סוצקבר. בזמן השואה הקבוצה שמרה, הטמינה והבריחה כתבי יד יהודיים שונים, בין היתר הצליחו לשמר את יומנו האישי של הרצל.[7]

בכתב העת "נשים" סוקר סיפורם של בילו"ים. הדגשים הושמו על ייחודיותם הציונית ועל תרומתן של נשות הקבוצה. הרצל הוזכר כנקודת ציון בזמן: "בינואר 1882... החלה חבורת נערים לרקום את חזון הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. כל זה קרה 15 שנים לפני יסוד הקונגרס הציוני על ידי חוזה המדינה...".[8]

ב"ג'רוזלם פוסט" המשיך גול קלב לקדם את ספרו החדש, שבו מגדיר את הציונות כ"יהדות גרסה 3.0". דגש מיוחד שם המחבר על ההקבלה שבין הרצל לבין משה ועל הקושי של המנהיגים הללו לזכות בתמיכתו של העם היהודי הנתון ב"שיעבוד מנטאלי". לטענת הכותב, הפתרון שהביא לשינוי המנטאלי הזה בסוף המאה ה-19 היה פרסום "מדינת היהודים" של הרצל ופעילות הציונית הענפה שהובילה להתהוותה של "גרסתה" החדשה של היהדות.[9]

לרגל מאה שנים למותו של א"ד גורדון סיקר יאיר שלג את חייו, יחד עם הספרות והמחקר שנעשו על סמך הביוגרפיה שלו, ניתוח רעיונותיו ועמלו. הוזכר הניסיון לנכסו לכוחות הפוליטיים השונים. בין יתר הדברים שנאמרו על גורדון הופיע בכתבה הציטוט מאת מיקי צור: "העשייה שלו היתה תרבותית וחינוכית, אבל לא ברוח אחד העם, זה שלכאורה הנהיג את המחנה של הציונות התרבותית מול הרצל של הציונות המדינית...".[10]

ב"שישי בגולן" אורי הייטנר ביקר את התופעה של השימוש והניתוץ של המיתוסים ההיסטוריים בכל הקשור לישוב הארץ על חלקיה השונים, בדגש על רמת הגולן. בין היתר ציין כי "כל ראשוני הציונות ידעו שיש ערבים בארץ ואף אחד לא התעלם מהם. כל מנהיגי הציונות, הרצל ("אלטנוילנד"), אחד העם ("אמת מארץ ישראל"), ויצמן (הסכם ויצמן-פייסל), ז'בוטינסקי ("קיר הברזל"), בן צבי (שהאמין שרובם הם צאצאי היהודים שנשארו בארץ... וכמובן בן גוריון; כולם התמודדו עם הבעיה".[11]

ב"הארץ" דימיטרי שומסקי מצא בציונות מרכיבים ואמצעים קולוניאליים. עם זאת בסקירה היסטורית קצרה של מקורותיה ציין כי הרצל ובן גוריון לא תמכו בקולוניאליזם המערבי האכזרי.[12]

בראיון מורחב ב"מקור ראשון" פרס ארון אריאל לביא את הרעיון של ספרו החדש, שדן במצוות השמיטה ובסגולותיה האפשרויות בכל הקשור באימוצה בכלכלה העולמית ובמערכות פיננסיים מודרניים. לצד ציון שאר המצוות "הכלכליות" שנמצאות ביהדות ושאומצו בישראל ציין לביא, כי "גדולי הציונות כתבו הרבה על מצוות היובל, מהרצל וז'בוטינסקי ועד שבתי בן-דב...".[13] 

ב"הארץ" "חשפו" את העסקנות הפוליטית שמאחורי שימור הזיכרון והנצחת האישים הקשורים בממסד הציוני. בין השאר צוין בכתבה כי "מלבד הרצל, ז'בוטינסקי הוא המנהיג היחיד שמת לפני קום המדינה אך מונצח בחוק יעודי שממומן מתקציבה. טרומפלדור מנגד...לא מונצח בחוק ומסתפק באזכרה ממלכתית. כך גם אישים אחרים שתרמו לתנועה הציונית...".[14]

ב"המגזין 14" הרב שמואל אליהו התייחס לסטטיסטיקה הדמוגרפית של ישראל. לדבריו, דובר בהתגשמות חזון הנביאים, שבא לידי ביטוי במדד הפריון הגבוה יחסית של נשים יהודיות, בירידה של הפריון בקרב נשים ערביות; וכל זה לצד היותה של ישראל מדינה מודרנית מפותחת עם כלכלה יציבה. בתחילת כתבה התייחס הרב לביקורתו הכושלת של שמעון דובנוב את הציונות המדינית של הרצל: "חלום משיחי יפהפה אך מנותק ממציאות... ".[15]

שמעון ריקלין בנה תרשים היסטורי, שבו סיכם את המאבק, ההתנגדות וההשפעה ההדדית בין הכוחות היהודיים הדתיים לאלה החילוניים. וזאת תוך שימוש בכמה אירועים מכוננים בהיסטוריה היהודית: החל מגירוש ספרד ועד שנת הקמת המדינה. הרצל הופיע בתרשים בשלושה הקשרים: מיסוד התנועה הציונית על ידי הרצל ב-1897; הופעת דתיים מודרניים שהתחילו כתנועה בתוך התנועה הציונית של הרצל; ושנת 1912 - הקמת אגודת ישראל כתגובה לתנועה הציונית של הרצל.[16]

 

[1] Oliner, Martin. At least let my people in. The Jerusalem Post (2.1.2022), p. 11.

[2] Medoff, Rafael. Don't exaggerate Diaspora's distress. The Jerusalem Post (6.1.2022), p. 9.

[3] אשד, אלי. השחר שלאחר הלילה הארוך. מקור ראשון - שבת (7.1.2022), עמ' 20-21.

[4] בנדר, אריק. על עוגות, חוקים וח"כים. מעריב השבוע (17.1.2022), עמ' 12-13.

[5] ליטל, אבי. "לאחות את הקרעים". מעריב השבוע (19.1.2022), עמ' 6.

[6] נחמני, משה. חובב ציון. עולם קטן (21.1.2022), עמ' 22.

[7] חיימוביץ', מרדכי. עם הספר. מעריב - המוסף (21.1.2022), עמ' 20-24.

[8] גולד, נעמה. אגדת ביל"ו. נשים (21.1.2022), עמ' 64-71.

[9] Kalev, Gol. Mental enslavement. The Jerusalem Post – magazine (21.1.2022), p. 43.

[10] שלג, יאיר. מחדש פני אדמה. מקור ראשון שבת  (21.1.2022), עמ' 10-11.

[11] הייטנר, אורי. חדוות ניתוץ המיתוסים. שישי בגולן (21.2.2021), עמ' 22-23.

[12] שומסקי, דימיטרי. גם לציונות היה מרכיב קולוניאליסטי. הארץ (27.1.2022), עמ' 11.

[13] יפרח, יהודה. הנינים שלנו עוד ישלמו על החובות של הקורונה. מקור ראשון שבת (28.1.2022), עמ' 8-11.

[14] אדרת, עופר. הפוליטיקה של ההנצחה: ברל כצנלסון תמורת הרב קוק. הארץ (28.1.2022), עמ' 10.

[15] אליהו, שמואל. "וברך פרי בטנך". המגזין 14 (31.1.2022), עמ' 86-87.

[16] ריקלין, שמעון. בעין הסערה. המגזין 14 (31.1.2022), עמ' 8-9.