הרצל בתקשורת

 

מאת ד"ר אנטון ברקובסקי

 

בעיתונות

 

ב"גלובס-נדל"ן" הופיעה כתבה על מאפייני שכונת "ארזה" שבמוצא עילית. "הפרויקט נקרא ארזה על שם הארז שהרצל נטע בדרכו לירושלים...".[1]

ב"גימלטון" שיבחו את האופרה הישראלית בכלל ואת האופרה "תיאודור" – המתארת את חייו של חוזה המדינה – בפרט. לדברי הכותבת, האופרה בנויה "...על הספר "אלטנוילנד" ועל ביבליוגרפיות אחרות של הרצל".[2]

כתבה דומה בתכניה, אם כי מקיפה יותר ומתארת בין השאר את חיבתו של הרצל לאופרה ואת שאר ההצגות שנעשו על בסיס קורות חייו, נכתבה על ידי פרופ' יהודה מורלי ב"סגולה". מורלי שילב לביקורתו רקע היסטורי ועמד על הפרטים מחייו של חוזה המדינה שאולי יהיו "קשים לעיכול" של הצופים.[3] 

ב"לאשה" הופיעה סקירה קצרה וביקורת מחמיאה להצגה "ליאופולד שטאט". "... סביב עץ האשוח דנים בני המשפחה היהודית על אירועי התקופה – עליית האנטישמיות שמדירה אותם ממוקדי כוח והשפעה בשל יהדותם, לצד עליית הציונות בדחיפת בן עירם בנימין זאב הרצל".[4]

סמדר סלמון כתבה על ליטא המודרנית וההיסטורית, בדגש על הקשר היהודי והציוני למדינה הזו. הרצל צוין בכתבה באופן עקיף – בהקשר לדוד וולפסון – האיש נולד בליטא והפך להיות עוזרו האישי של חוזה המדינה בווינה ובהמשך גם לנשיא הקונגרס הציוני.[5]

במסגרת פתיחת השנה ה-120 למותו של הרצל, בנוכחות נשיא המדינה ובכירים אחרים, התקיים טקס הסרת הלוט מהשלט המציין את הבית בוינה שבו התגורר חוזה המדינה.[6]

לציון 120 שנים ל"קונגרס אוגנדה", פרסם נחשון מאיר שפיגלמן כתבה שהוקדשה למעלליו של חוזה המדינה במסגרת הקונגרס. דגש מיוחד הושם על ההתנגדות לתוכנית שהושמעה בפני הרצל על ידי יהודי רוסיה. הכתבה נחתמה עם אמירתו המפורסמת של הרצל: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".[7]

על מנת להזכיר לקוראים על הקרקע היהודית שנרכשה בחורן ויושבה על ידי היהודים, התייחס אורי הייטנר למכתבו של שמואל דיין, אותו שלח לפרופ' חיים וויצמן ("...אחד המנהיגים הבולטים והמשפיעים של הציונות, בשורה אחת עם הרצל ובן גוריון...") בעקבות ההוצאה לאור של ספרו "מסה ומעש" בשנת 1951. בספר הזיכרונות הזה בחר וויצמן, כנראה בשוגג, להתעלם מ-88 אלף דונמים שהיו בבעלות היהודית בגולן הסורי ובחבל דרעא. במכתבו דיין הזכיר את הפרשה וטען כי "לא השלמנו ולא נשלים עם קריעת עבר הירדן מגופה של הארץ".[8]

במאמרו הסוקר את ההתפלגויות לדורותיהן בתוך הציונות הדתית התייחס ישי פרידמן לדבריו של יו"ר מערך החינוך הדתי ממלכתי - הרב פרופ' יהודה ברנדס. לטענתו, מקור המחלוקות בחברה הדתית-לאומית הוא סיפור שהחל עוד לפני הציונות של הרצל. בהמשך המאמר ניתנה התייחסות לפועלם של הרב מוהליבר והרב ריינס ותוארה הגותם יחסית לרעיונותיו של חוזה המדינה.[9]

ב"ג'רוזלם פוסט" רפאל שוחט הביע עמדה בנוגע למאבקים בתנועה הציונית: בעד ונגד הרפורמה המשפטית, הקרע בין הכוחות הדתיים לחילוניים, שמאל וימין. לבסוף קרא שוחט להסכמה רחבה במדינה שבה כל היהודים יהיו מוגנים. הרצל הופיע בכתבה שלוש פעמים: כנקודת התייחסות (בטענה שהציונות נולדה לפניו – עוד בספרו של משה הס); בתור דוגמה להצעה הזויה של בריטים ("הצעת אוגנדה") ובתוך איור – התמונה מהקונגרס הציוני הראשון שבה תועד עומד בין שני יהודים קווקזיים.[10]

ב"הארץ" עמנואל אטקס הביא הוכחות לכך שהגאון מווילנה לא היה ציוני. הרצל הופיע בפתיח המאמר: "אל מול הצגת הרצל כ"חוזה המדינה" מציבה ההיסטוריוגרפיה הדתית-לאומית את הגאון מווילנה כמחולל רעיון השיבה לציון".[11]

ב"גירוזלם פוסט" בירכו את עם ישראל לקראת חגי תשרי. בין השאר הדגישו את תרומת המשפיענים הצעירים שמקדמים את חזונו של הרצל ותורמים לקידום פרויקטים ציוניים מגוונים בארץ.[12]

ענבל רץ-גילמור ביקרה קשות את מתנגדי הציונות מהשמאל ומהכיוון החרדי, ואף עשתה הקבלה היסטורית למאבקים ברעיון הציוני. הרצל הופיע בכתבה ברפרוף: "נכון שפינסקר והרצל פלרטטו עם רעיון המדינה היהודית לאו דווקא בארץ ישראל, אך אין עוררין שרעיון השיבה לארץ האבות היה גלום ברעיון הציוני מהתנ"ך ועד ללבלוב הלאומיות בעת החדשה".[13]

ב,ישראל היום" יועז הנדל פרסם מכתב פתוח לח"כ אייכלר, בו הופיעה ביקורת חריפה על התבטאויותיו האנטי-ציוניות. חוזה המדינה הופיע בהקדמה: "...ללא הרצל האטאיסט והתנועה הציונית, לא היתה נוצרת התשתית למדינת ישראל...".[14]

אלון עידן זיהה לדבריו ביטויי כיבוש בולטים בהסכם שיתוף הפעולה שנחתם בין קבוצות הכדורסל "מכבי תל אביב" ו"אליצור שומרון". דגש מיוחד שם עידן על התבטאותו של סמנכ"ל השיווק במועדון של מכבי "…שהגדיר את חזונו ההרצליאני": "...מכבי זה הפעילות בכל מקום ובעיקר בפריפריה. היכן שחיים יהודים, שם אנחנו צריכים להיות ולפתח ושם נהיה".[15]

איתמר סג"ל כתב בהרחבה על יחסי ארה"ב-ישראל. טענתו המרכזית: ישראל נותנת לבעלת בריתה יותר מאשר חברתה האמריקנית מסייעת לה. חוזה המדינה הופיע במאמר פעם אחת: "בנימין זאב הרצל במאמציו הבין-לאומיים לא חשב על ארצות הברית כלל".[16]

ענבל רץ-גילמור שיבחה את ראש הממשלה נתניהו על שאיפתו להגיע להסכם הנורמליזציה עם סעודיה. בין השאר שמה אותו בשורה של מנהיגים ציוניים גדולים, כולל הרצל.[17]

ב"מקור ראשון" ארי שביט יצא נחרצות נגד הפרובוקציות והאלימות שבמסגרת ההפגנות ותפילות יום הכיפורים בכיכר דיזנגוף, אותה הכיכר ש"... היתה לאייקון של העיר הלבנה. היא באה לממש את החלום הלאומי הנאור של בנינמין זאב הרצל: אלטנוילנד".[18]

גינוי דומה הביע חיים נבון, אם כי בהתייחסותו ל"התפרעויות המכוערות" הוא הזכיר את היותה של תל-אביב עיר שמשלבת בתוכה את הישן עם החדש: "... כי העיר נקראת "תל־אביב" ולא ״אביב־אביב״ - כשם שספרו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, שהיא נושאת את שמו, נקרא במקור "אלטנוילנד", ארץ ישנה-חדשה, ולא "נוינוילנד".  הישן חייב להצטרף לחדש, הרוח חייבת להפעים את החומר".[19]

בכתבתו ב"ידיעות אחרונות" בנושא שלעיל בן-דרור ימיני הבהיר, כי היהדות היא חלק אינטגרלי ממדינת ישראל. בין השאר הפריך ימיני את הטענה שהרצל התכוון למדינת היהודים, ולא למדינה יהודית. על כן הזכיר את נאומו הראשון בקונגרס הציוני, שבו הרצל אמר: "הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים". [20]

ב"הארץ" זלמן שובל פרסם מכתב ביקורת לכתבה של אלוף בן - "יהודית ודמוקרטית? הגיע הזמן למחוק את המילה יהודית", ("הארץ", 21.9). בין השאר, טען שובל: "...ייתכן אמנם שהיה עדיף לו במגילת העצמאות נאמר ״מדינת היהודים״,Der Judenstaat,  כפי שהרצל כתב - ניסוח שכמו בחוק הלאום משנת 2020 שם את הדגש על צד הלאום ולא על הצד הד­תי של המדינה (אף שאין באמת סתירה בין הש­ניים), לבל יטענו גורמים שונים שיש בישראל אפליה אפריורית על רקע דתי בין אזרחים יהודים לאזרחים לא-יהודים".[21]

במדור שלו ב"ישראל היום" חזר דיויד סלע על העיתונים מלפני 70 שנה. באחת הכתבות תוארה "מלחמת מים בצפון", ובה צוין, כי "כבר ב-1902 בספרו "אלטנוילנד", פירט חוזה מדינת היהודים בנימין זאב הרצל את חלומו להקמת מפעל מים ארצי שהכנרת תהיה ­במרכזו".[22]

 

[1] ינאי-לויזון, הלית. בכמה נמכרה דירת גן עם 4 חדרים ונוף לירושלים במוצא עילית. גלובס-נדל"ן (1.9.2023), עמ' 15.

[2] שמאי, רות. האופרה "תיאודור". גימלטון (4.9.2023), עמ' 9.

[3] מורלי, יהודה. בין תאודור להרצל. סגולה (6.9.2023), עמ' 60-65.

[4] חלוץ, דינה. תאטרון: "ליאופולד שטאט". לאשה  (15.9.2023), עמ' 18.

[5] סלמון, סמדר. הקסם של ליטא. BigTime-60 החיים הטובים (4.9.2023), עמ' 24-26.

[6] פתיחת אירוע 120 שנה למותו של הרצל. מעריב - השבוע (7.9.2023), עמ' 15.

[7] Spiegelman, Nachshon Meir. The Uganda Proposal. The Jerusalem Post – in Jerusalem (4.9.2023), pp. 12-13.

[8] הייטנר, אורי. לא השלמנו ולא נשלים. שישי בגולן (8.9.2023), עמ' 28, 30, 32.

[9] פרידמן, שי. מוהליבר פינת ריינס. שביעי (8.9.2023), עמ' 1, 28-30, 32.

[10] Shuchat, Raphael. Israel needs a new social contract and unity – opinion. The Jerusalem Post int (8.9.2023), p. 11.

[11] אטקס, עמנואל. הגאון מווילנה לא היה ציוני. הארץ- תרבות וספרות (15.9.2023), עמ' 3.

[12] JNF-USA Staff. Celebrating Zionism’s Big, Bold, and Visionary Young Leaders. The Jerusalem Post – Rosh Hashanah (15.9.2023), pp. 58-59.

[13] רץ-גילמור, ענבל. עת לציונות של הכרת הטוב. שביעי (15.9.2023), עמ' 14.

[14] הנדל, יועז. מכתב לח"כ אייכלר. ישראל – היום! (15.9.2023), עמ' 31.

[15] עידן, אלון. הלב עם הכיבוש. הארץ (15.9.2023), עמ' 27.

[16] סג"ל, איתמר. לא המדינה ה-51. עכשיו מגזין (20.9.2023), עמ' 56-67.

[17] רץ-גילמור, ענבל. לפנתיאון בחייהם. שביעי (29.9.2023), עמ' 14.

[18] שביט, ארי. לעצור על פי תהום. מקור ראשון (29.9.2023), עמ' 16.

[19] נבון, חיים. בלי ה"תל" אין "אביב". מקור ראשון (29.9.2023), עמ' 8.

[20] בן-דרור, ימיני. אין דמוקרטית בלי יהודית. ידיעות אחרונות – המוסף לשבת (29.9.2023), עמ' 7.

[21] שובל, זלמן. הלפסוס של בומבך. הארץ (15.9.2023), עמ' 22.

[22] סלע, דיויד. "מלחמת מים" בצפון. ישראל היום! (29.9.2023), עמ' 58.