הרצל בתקשורת

 

מאת ד"ר אנטון ברקובסקי

 

בעיתונות

 

משה נחמני חיפש בדמותו של טרומפלדור סימנים של משיחות. את ההגדרה של "משיח בן יוסף" לקח נחמני ממאמר ההספד של הרב קוק להרצל - "המספד בירושלים". במאמרו מצא תכונות הגיבורות שהיו אופייניות גם לטרומפלדור וגם לחוזה המדינה.[1]

בכתבה שסקרה את הביוגרפיה של יעקב אהרוני צוין כי הדמויות לחיקוי שלו היו ראשי הציונות, ובראשן הרצל, "שלבד ונגד הזרם, תוך הקרבה אישית, קידם בקרב מנהיגי העולם את רעיון המדינה היהודית".[2]

ב"הארץ" נרי לבנה התחלקה ברגשותיה הקשים כלפי הרפורמה המשפטית, כלפי מקדמיה וכלפי השסע שנוצר בעקבות המאבק שסביבה. בין השאר ציטטה את דברי אבא שלה: "העם היהודי איבד את הגניוס היהודי כשהוא עלה לארץ... צריך לבדוק אם פוזרו גז ראדון בכנסת ובממשלה. הרצל כנראה טעה, היהודים לא יכולים להקים מדינה...". בהמשך הוסיפה לבנה, כי הרצל כנראה טעה ואבא שלה צדק כשאמר: "נריקם, קחי את הילדים שלך ותברחי מכאן כמו האח שלך".[3]

ד"ר שגיא אלבז סיקר את "הטעות שאנו משלמים עליה עד היום": החיבור בין דת ללאומיות, הקשר שנהיה שמיש לצרכים פוליטיים מגוונים. לאורך כתבתו הדגיש אלבז את עמדתו של הרצל כלפי הדת. בין היתר ציטט את דבריו של חוזה המדינה מתוך "מדינת היהודים": כי לאמונה הדתית אסור לקבל ביטויים במרחב הציבורי ויש להפריד בין הדת למדינה.[4]

ב"סגולה" נסקר ספרו של הרצל - "סיפורים פילוסופיים". הספר לראשונה יצא לאור בשנת 1900. הסיפורים משקפים את עמדותיו של המחבר בנוגע לקדמה של הציוויליזציה האירופית על רקע פיתוח טכנולוגי מהיר, והחשש כי האנושות לא תשכיל להשתמש בטכנולוגיה לטובתה. באחרית דבר לספר מתווה אדם רז קשרים בין הגותו של הרצל מהסיפורים לבין הגותו הציונית.[5]

בכתבתו ב"מקור ראשון" התייחס ישראל מידד לעמדותיו הדתיות של חוזה המדינה על דוגמת יחסו להר הבית ולבית המקדש. בכתבה צוינה התרשמותו המינורית של הרצל מביקורו בירושלים כפי שהיא הופיעה ביומנו האישי, וזאת לצד הזו המורחבת ומתלהבת של גיבוריו ב"אלטנוילנד". לטענת מדד, קיים ספק רב אם עלה הרצל באופן בלתי אמצעי להר הבית, וזאת על אף הביקורת הקשה שזכה בה מצד החוגים של אדמו"ר מחב"ד בשנת 1903 על כך שלכאורה חילל את מקום המקדש.[6]

ב"הארץ - גלריה" סוקר ספרו החדש של יוסי קליין-עברי - "רוויזיוניזם, ארכיטקטורה ועירוניות מגויסת בתל אביב". הרצל מוזכר בהקשר עקיף בתחילת הספר, שבו: "...מזכיר קליין-עברי עד כמה הזרם המרכזי של הציונות תיעב את המרחבים האורבניים הצפופים, כשהוא מצטט את מקס נורדאו, יד ימינו של הרצל...".[7]

ב"MB-יקינתון" הופיעה דעה ביקורתית על הרפורמה המשפטית המתנהלת בארץ והשלכותיה. באחת הטענות שנגדה צוין, כי: "...לא לזה פילל דור המייסדים... לא זה החלום שהרצל ראה לנגד עיניו כשתכנן את 'מדינת היהודים'...".[8]

על רקע המאבק על הרפורמה המשפטית, עמד גיל טרוי ב"ג'רוזלם פוסט" על השסעים הפוליטיים בחברה הישראלית ועל הניסיונות להתגבר עליהם. בין השאר ציין טרוי, כי ב"אלטנוילנד" של הרצל "רוב הישראלים, מימין עד שמאל חיים באושר", וכי "ל"אלטנוילנדרים" שכמונו מגיע בנימין נתניהו הישן, הזה שמתייחס להרצל בתור משה רבנו של ימינו".[9]

ב"מעריב" מאיר עוזיאל ביקר קשות את הרעיון להפוך את מגילת העצמאות לחוקה. כדוגמה ל"איוולת"  השתמש בדוגמה ההיפותטית של שימוש במגילה על ידי המתנחלים החלוצים, המצטטים את דברי המגילה בבית המשפט: "...בשנת תרנ"ז נתכנס הקונגרס הציוני הראשון לקול קריאתו של הוגה חזון המדיה היהודית תיאודור הרצל והכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצנו...".[10]

במעבדת השימור של הארכיון הציוני המרכזי בירושלים שקדו על שימור של כמה מאות הפתקיות מפרי עטו של הרצל. בפתקאות הללו תועדו הגיגים, רעיונות ומחשבות, שהתייחסו לתקופות השונות מחייו, ונגעו בעמלו, בחייו המשפחתיים והציבוריים.[11]

ב"כל העיר" אדם אקרמן כתב על בית הארחה ההיסטורי של ירושלים - בית קמיניץ. בין השאר ציין הכותב שהרצל התארח בו בעת ביקורו בארץ ב-1898. בשל איחור הרכבת נתפס חדרו המוזמן מראש על ידי בכיר גרמני, וחוזה המדינה נאלץ ללון בחדר קטן ומאולתר, ולמחרת עבר להתגורר אצל משפחת שטרן בממילא.[12]

בגרסה האנגלית[13] והעברית[14] של "הארץ" סוקרו הפוסטרים הפוליטיים שנוצרו במהלך המאבק נגד הרפורמה המשפטית. ביניהם היו כמה שהשתמשו בדמותו של הרצל הבוכה, או בכותרת של ספרו "אלטנוילנד" (בנוסח "alt right land").

ב"ג'רוזלם פוסט" גיל טרוי כתב על מרתון ירושלים, ובין היתר בעזרת דוגמתו ושאר הדוגמאות מההיסטוריה הישראלית קרא לאחדות בארץ. הרצל הופיע בכתבה בהקשר לעיסוקו של טרוי: המחבר ערך שלושת הכרכים של כתבי הרצל.[15]

הרב אהרון אגל-טל כתב על הצורך בישרות בכל הנוגע לתפיסותינו, להבנת תמונת מציאותנו ובין היתר להבנת המאבק הפוליטי בארץ וקבלת החלטותינו. הכותב השתמש בדוגמתו של נשיא הקונגרס הציוני נחום גולדמן ז"ל, בנאומו לציון מאה שנה להולדת הרצל: "כידוע לכם הרצל הגיע לציונות בגלל משפט דרייפוס". זוהי ראיה מצומצמת מאוד של הרצל עצמו, אבל היא מתאימה למי שמחפש תפיסת עולם פרקטית: "יש שונאים. יש סכנה. צריכים מדינה!" ומה נעשה כשהמדינה הזו בנויה על אלו שחולמים על גאולה ועל תפארת ישראל?...".[16] 

גול קולב ניסה לקשר בין הגותו של הרצל לבין הסוגיות האסטרטגיות שניצבות בפני הציונות וישראל המודרנית. הכותב מצא אצל חוזה המדינה מוטיבים ציוניים מובהקים עוד טרם שנת 1894 וקישר אותם לתפיסתו היהודית; התייחס להגותו ההיפותטית בנוגע לסוגיה הפלסטינית, ולזו של היחס לכוחות השמאל בישראל. בסוף המאמר, מצא גול אצל הרצל מספר מקורות שלטענתו מסייעים בהבנת התורה.[17]

על רקע המאבק בעד ונגד הרפורמה המשפטית, התריע בן דרור ימיני מפני החיבור בין הפשע המאורגן לשלטון, וזאת על דוגמת נוכחותו של שר המשפטים במסיבה של פעיל פוליטי מוכר שקשור במשפחת הפשע. עם זאת ביקר ימיני את מאפייני המאבק של האופוזיציה כפי שהוא בא לידי ביטוי בשיסוי החברה הישראלית, בשימוש ב"בוטים" רבים ואפילו באישים "יושבי קבע באולפנים". אחד מהם - אורי זכי - יו"ר הנהלת מר"ץ ומרכז הרצל בירושלים.[18]

מתחם הרצל ביער חולדה ייחנך מחדש בשם חוות הרצל בית-תרבות עונתי.[19]

לטענת ברלה קרומבי, הפגנת 200 אלף של כוחות הימין שאורגנה בירושלים יצגה את בוחרי המחנה הלאומי, אותם הבוחרים שרוצים "...שעתיד המדינה יהיה כמו שחזו אותו ראשיה ויועציה: יהודית ודמוקרטית. בקונגרס הציוני הראשון בבאזל אמר בנימין זאב הרצל כי הציונות היה שיבה ליהדות לפני שהיא שיבה לארץ היהודים".[20]

 

[1] Nachmani, Moshe. Was Trumpeldor Mashiach Ben Yosef? Hamizrahi (2.3.2023), pp. 36-38.

[2] ארנפלד, יוסף. עניין אישי: יעקב אהרוני. בשבע - השבועון לציבור הדתי - אתנחתא (2.3.2023), עמ' 20-21.

[3] לבנה, נרי. בדד, בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום. הארץ - מוסף הארץ (3.3.2023), עמ' 63.

[4] אלבז, שגיא. העיוות הדתית של הציונות החילונית. הארץ (5.3.2023), עמ' 11.

[5] סיפורים פילוסופיים. סגולה (6.3.2023), עמ' 73.

[6] מידד, ישראל. חוזה המקדש. מקור ראשון (10.3.2023), עמ' 10.

[7] ריבה, נעמה. תסביך מצודה. הארץ - גלריה (10.3.2023), עמ' 67.

[8] נ.ב. MB-יקינתון (14.3.2023), עמ' 4.

[9] Troy, Gil. Pro-Herzog compromise campaign. The Jerusalem Post (15.3.2023), p. 9.

[10] עוזיאל, מאיר. לא זו הדרך. מעריב - המגזין (15.3.2023), עמ' 2.

[11] אדרת, עופר. אם תרצו, אין זו רק פתקה. הארץ(17.3.2023), עמ' 30.

[12] אקרמן, אדם. הפינה ההיסטורית: מלון קמיניץ - בית הארחה המודרני הראשון מחוץ לחומות העיר. העיר כל העיר - שבועון ירושלים (17.3.2023), עמ' 22.

[13] Riba, Naama. The posters pushing the protest forward. Haaretz (23.3.2023), p. 8.

[14] ריבה, נעמה. יצירת מחאה. הארץ (22.3.2023), עמ' 4-5.

[15] Troy, Gil. The Democracy Marathon. The Jerusalem Post (22.3.2023), p. 9.

[16] אגל-טל, אהרון. חצי עם מסתכל על החצי השני כסיוט הגדול ביותר שיכול להיות... שביעי (24.3.2023), עמ' 10.

[17] Kalev, Gol. Herzl and today’s strategic issues. The Jerusalem Post - magazine (24.3.2023), p. 36.

[18] ימיני, בן-דרור. הפרעת קצב. ידיעות אחרונות - המוסף לשבת (24.3.2023), עמ' 7.

[19] אייכנר, איתמר. אין זו אגדה. ידיעות אחרונות (24.3.2023), עמ' 16.

[20] קרומבי, ברלה. כן למדינה יהודית! יום ליום (30.3.2023), עמ' 10.