הרצל בתקשורת
מאת ד"ר אנטון ברקובסקי
בעיתונות
תוך כדי ציון סגולותיהם הרבות, הביע נדב הלפרין ב"מקור ראשון" את געגועיו לקיסינג'ר ולבן-גוריון. בהקשר לאחרון צוין: "מלבד הרצל, ספק אם קם לנו בתולדות הציונות מנהיג שתודעתו ואחריותו ההיסטורית היהודית פיעמה בכל מילה שלו, אפילו בהצהרות שניסח כתגובות לענייני השעה הפוליטיים".[1]
ב"ידיעות אחרונות" נדב איל פרס את מערכת האינטרסים של ישראל, של הנהגתה הנוכחית, של יריבותיה ובעלות בריתה בכל הקשור במלחמה בעזה ומה שצפוי לאחריה. בין השאר הכותב ביקר את עמדותיו ומדיניותו של קיסינג'ר והדגיש את צדקתו של הרצל, שבזמנו הבין לאן תוביל האנטישמיות והשכיל להציע את פתרונו הציוני. [2]
ב"הארץ" פרופ' דינה פורת ביקרה את עמדתה של לאה ענבל-דור ("הארץ" - 12.11.2023), שלפיה "ישראל היא האשמה באהדה שמגלים השמאל ודעת הקהל הליברלית במערב לפלסטינית", וזאת מפני שישראל נוהגת (בייחוד מאז 1967) "באופן שיגעוני..." ולנוכח זאת כל "...אדם נואר חייב להיהפך לאנטישמי...". במסגרת תשובתה המנומקת, פרופ' פורת התייחסה להפרדה הלא נכונה שעושים בין האנטישמיות לאנטי-ישראליות, והדגימה כיצד כוחות פוליטיים ומדיניים שונים עשו בשילוב שבינם שימוש למטרת המאבק ביהודים, בציונות ובישראל. חוזה המדינה הופיע במאמר בהקשר לפרסום הראשון של "הפרוטוקולים של זקני ציון: "בהוצאה הראשונה שלהם באנגלית מתואר הרצל כעומד בראשם של הזקנים, שהתכנסו בבאזל כדי לתכנן את השתלטותם על העולם".[3]
ב"ידיעות אחרונות" אבי שילון סקר את היחס לפלסטינים אצל אבות הציונות. לגבי הרצל ציין שילון, כי אחת הביקורות כלפי חוזה המדינה טמונה בכך שהתעלם מההתנגדות של הפלסטינים לציונות. עם זאת, לדעת הכותב, הרצל בהחלט הכיר בקיומם של הפלסטינים ובכך שהם עלולים להוות מכשול. ב-1899 הרצל קיבל מכתב מראש עיריית ירושלים לשעבר, יוסף ח'אלידי, שהכיר ב"יופי" ואף ב"צדק" של השאיפה הציונית לחדש את העצמאות היהודית, אם כי טען שזו תהיה טעות מצד היהודים להאמין שיוכלו להתיישב מחדש בארץ בשל "כוחן האכזרי של הנסיבות", כלומר הימצאותם של הפלסטינים. בהמשך ח'אלידי כתב שהיהודים יוכלו להצליח רק עם "תותחים"... והציע להם לבחור להתיישב במקום בארץ אחרת, כי פשרה לא תהיה. הרצל התאכזב מהמכתב, אך הוסיף להאמין כי ההתפתחויות הכלכליות שיביאו היהודים יעלו גם את רמת החיים של הפלסטינים ולכן התנגדותם תיחלש.[4]
ב"מקור ראשון" פרופ' רמי קמחי התייחס לניצחון הסממנים הגבריים הפטריארכליים בחברה הישראלית לנוכח המלחמה בעזה (החל מדגלים וכלה בשפמים), וזאת לעומת הסממנים המטריארכליים שהיו נפוצים קודם לכן: המשפחה, השבט והקהילה, הקושי לעכל את רעיון המדינה, היררכיה, כבוד, משמעת, צייתנות, הרתעה. הרצל הופיע במאמר בהקשר הבא: "בסוף המאה ה־ 19 החליטו אחד העם וברדיצ׳בסקי, שני הוגים ציוניים מרכזיים, כי בהרצל, חוזה המדינה, לא נותר דבר מן היהודי, וזאת משום שבמחזות שכתב הוא תיאר יהודים שיוצאים לדו-קרב כדי להילחם על כבודם. כבוד, טענו, אינו חלק מהאתוס היהודי".[5]
שמואל פאוסט סקר את התהוות הגיבורים ותופעת הגבורה היהודית בתנועה הציונית. בין שאר הדוגמאות השתמש בזו שהופיע בתוך "אלטנוילנד" של הרצל: באמצעות גיבורו הראשי של הרומן – פרידריך – הפך הרצל את דמות הגיבור היהודי המלנכולית והנשית למי שחל בה שינוי גופני עם צאתה מאירופה. מגבר צנום וכחוש, פרידריך הופך לגבר שמגלם בריאות ועוצמה, "חסון כאלונים".[6]
ב"מקור ראשון" סקרו את ספרו של ד"ר עמנואל לבון - "הכוכב והשבת". הספר דן בהיסטוריה הדיפלומטית של מדינת ישראל, בדגש על תרומתם של אבא אבן וחיים ווייצמן. חוזה המדינה הופיע במאמר- בהקשר ההיסטורי של המאבק בין הכוחות המקדמים ציונות מדינית וערכית לבין אלו שדגלו בזו המעשית או הדתית.[7]
ב"ישראל היום" אראל סג"ל ביקר את מקדמי "הזהות היהודית הפלואידית", הזו שלא מחויבת למסורת ומשלבת בתוכה סממנים שמפוררים את החברה מבחינה חברתית-תרבותית. הרצל הופיע בכתבה כדוגמה לאיש שעל אף היותו בן למשפחה מתבוללת דבק בזהות היהודית. סג"ל הזכיר את סיפורו של הרצל - "המנורה" - בו מתואר רגע השמחה המזוקק שחש כשהפנה את גבו לחג המולד, והדליק לראשונה חנוכייה עם ילדיו. כמו כן, ציטט מחוזה המדינה: "הציונות היא שיבה אל היהדות, עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים".[8]
אבי שילון הודה בכישלון הסכמי אוסלו, אם כי ביקר את רה"מ נתניהו על כך שהוא לא עשה דבר כדי לקדם את השלום ולהילחם בטרור. בין השאר ציין שילון, כי "... כל מנהיגי ישראל – מאז הרצל... הבינו שזה אינטרס ציוני לחפש נתיבים לדו-קיום במרחב, אחרת ניאלץ לחיות ממלחמה למלחמה".[9]
ב"זמן מבשרת" הופיעה פרסומת של האופרה "תיאודור", המבוססת על הביוגרפיה של הרצל. לדברי הכותבת, "סיפור התמודדות של הרצל עם החיים באירופה מוכת האנטישמיות, הפך לרלוונטי במיוחד בימים אלה".[10]
כתבת פרסומת דומה הופיעה ב"מעריב". לדברי המבקר האלמוני, "האופרה חוזרת לערש לידתה של הציונות ובוחנת את הכוחות שדחפו את הרצל להגות את החזון הציוני שבמרכזו הרעיון המהפכני של הקמת מדינה עבור העם היהודי".[11]
ב"מקור ראשון" נתנאל אלינסון ניתח את פרשת "מקץ". המחבר שם דגש על עלילות יוסף והדמיון שבין חלומותיו ומעשיו לבין אלו של חוזה המדינה.[12]
במדור "היום בהיסטוריה הישראלית" של "ג'ויש טיימס" צוין כי ב-29 בדצמבר 1901, לאחר נאומו המלהיב של חוזה המדינה בקונגרס הציוני החמישי, הוקמה קרן קיימת לישראל.[13]
ב"מעריב" חיים רמון סקר את האפשרויות שעומדות בפני מדינת ישראל לאחר סיום המלחמה בעזה. בין היתר הכותב הדגיש, כי "תוצאות המדיניות שבה תומכים עתה נתניהו, סמוטריץ', בן גביר, סער, ליברמן ובנט היא קץ החזון הציוני ההרצליאני של מדינת יהודים בארץ ישראל".[14]
קורות חייו ההרואיים של האלוף אברהם יופה פורסמו בעיתון בשפה הרוסית "נובוסטי נידילי". הרצל הופיע במאמר בהקשר לסגולות מקום לימודיו של יופה - בית הספר החקלאי "מקווה ישראל", שבו ב-1898 נפגש חוזה המדינה עם הקייזר הגרמני.[15]
ספרו החדש של דימיטרי שומסקי - "האם הציונות ביקשה להקים מדינת לאום" - יצא לאור ב"מאגנס". בספרו המחבר קורא תיגר על התפישה המקובלת, שלפיה מטרתה הסופית של הציונות היתה הקמת מדינת לאום. לשם כך הוא מנתח את כתביהם של אבות הציונות, ובהם הרצל, וטוען כי הם שיוו לנגד עיניהם את מימוש ההגדרה העצמית היהודית בארץ ישראל דווקא במסגרת רב־לאומית: תחילה הם דמיינו מחוז אוטונומי באימפריה הרב־לאומית העות'מאנית ולאחר מכן - בתקופת המנדט הבריטי - שאפו לכונן דמוקרטיה רב־לאומית, כולל הכרה בקיום לאומי קולקטיבי של ערביי ארץ ישראל.[16]
[1] הלפרין, נדב. געגועיי לקיסינג'ר ובן-גוריון. מקור ראשון (1.12.2023), עמ' 10.
[2] איל, נדב. ועתידה לוט בערפל. ידיעות אחרונות - המוסף לשבת (1.12.2023), עמ' 4-6.
[3] פורת, דינה. הסיבות האמיתיות להוקעת ישראל. הארץ (5.12.2023), עמ' 11.
[4] שילון, אבי. אין חזון. ידיעות אחרונות (7.12.2023), עמ' 5.
[5] קמחי, רמי. ארץ קטנה עם שפם. מקור ראשון - שבת (8.12.2023), עמ' 17.
[6] פאוסט, שמואל. על הגבורות. מקור ראשון - שבת (8.12.2023), עמ' 14-16.
[7] מרצבך, שמואל. לא על הצדק לבדו. מקור ראשון - שבת (8.12.2023), עמ' 20-21.
[8] סג"ל, אראל. מטפסים על עץ גבוה מדי. ישראל היום! - השבוע (8.12.2023), עמ' 27.
[9] שילון, אבי. מה עשית חוץ מלהאשים את אוסלו? . ידיעות אחרונות - המוסף לשבת (13.12.2023), עמ' 6.
[10] זוארץ, מרים. 'תיאודור' באופרה הישראלית. זמן מבשרת (14.12.2023), עמ' 38.
[11] אם תרצו. מעריב – המדריך (15.12.2023), עמ' 2.
[12] אלינסון, נתנאל. היינו כחולמים. מקור ראשון - שבת (15.12.2023), עמ' 3.
[13] Today in Israeli History. Jewish Times (15.12.2023), p. 11
[14] רמון, חיים. אנחנו כאן והם שם. מעריב – סופהשבוע (22.12.2023), עמ' 31.
[15] גורוביץ, ילנה. הטנקים שאגו על עזה. נובוסטי נידלי - ורמיה נובוסטיי (21.12.2023), עמ' 3. (רוסית)
[16] שפירא, אבנר. פותחים דף חדש: 70 ספרים שיעזרו לנו לשרוד את 2024. הארץ- גלריה (29.12.2023), עמ' 58.
