הרצל בתקשורת

 

מאת ד"ר אנטון ברקובסקי

 

בעיתונות

 

ב"ישראל היום" דן מרגלית התייחס לטבעה של האנטישמיות לדורותיה. בין היתר הזכיר מרגלית את ההנחה הציונית מימי הרצל - כי העולם יקיא מתוכו את המיעוטים היהודיים.[1]

ב"הארץ" רות בקי קולודני כתבה על תורתו ומעשיו של הרב שמואל מוהליבר. בין השאר במאמר צוין, כי : "הרצל כינה את מוהליבר "הציוני המדיני הראשון" ו״הלב שממנו הוזרם זרם החיים לתנועה הציונית". הרצל אף פנה אליו לפעול אצל ראשי קהילות לרכוש מניות להקמת "בנק אוצר ההתיישבות" שמטרתו לסייע למושבות הראשונות".[2]

לכבוד יום העצמאות יוצא לאקרנים הסרט "תיאודור". מדובר בהפקה מקורית של האופרה הישראלית – צילום של שתי ההופעות האחרונות ועיבודן המקצועי. האופרה מספרת על מסע חייו של חוזה המדינה מימיו כסטודנט צעיר ועד שהפך למנהיג הציוני.[3] ביקורת מחמיאה לסרט הופיעה ב"מעריב הבוקר" וב"מעריב השבוע".[4]

ההיסטוריון ד״ר נדב קפלן, עמית מחקר במוסד הרצל לחקר הציונות באוניברסיטת חיפה, פרסם ספר שבו חשף לכאורה את הקשר של שב"כ לחיסולו של קסטנר.[5]

ב"מקור ראשון" פרופ' רמי קמחי קישר את האנטישמיות ואת התגובה של ישראל ויהודי ישראל עליה לבעיות זהותם התמונה באירופוצנטריות היתרה. בהקשר הזה קמחי חזר על מסקנותיו של הרצל לגבי האנטישמיות: שהיהודים לעולם לא יתקבלו באירופה כפרטים; והעובדה שאירופה דוחה את היהודים כפרטים אין משמעותה שלא תקבל אותם כישות מדינית.[6]

ב"סגולה" פרופ' מרגלית שילה הגיבה לכתבה מאת יונתן לוקימסון – "שערי קיפוח", בה מתוארים קשיי הקליטה של  עולי תימן. לדעת שילה, על אף דעות קדומות, ניכור ואפליה, הממסד כן העלה והשקיע בעולים הללו יותר מאשר בעולים ממוצא אחר. וזאת בניגוד לעמדה שהיתה פופולארית מראשית הציונות ושאותה הביעו בזמנו הברון רוטשילד, לילינבלום והרצל: החשש מפני עלייה המונית של חסרי אמצעים לארץ.[7]

ב"אותיות וילדים" ציינו את עיקרי הביוגרפיה, החזון הציוני ופעילותיו של הרצל. [8]

על רקע יום העצמאות, שלומי אבידר חלק במחשבותיו ושידר אופטימיות לגבי העתיד. וזאת על אף המלחמה בעזה ו"... הקולות ששואלים האם החלום הציוני של הרצל מיועד רק למי שאין לו אופציה לרילוקיישן הולכים ומתרבים".[9]

ב"ישראל היום" נדב שרגאי כתב על משמעותם של יום הזיכרון ויום העצמאות לגבי מדינת ישראל. בין השאר הזכיר את רעיונו של ד"ר יעקב הרצוג: מדינת ישראל היא פרדוקס – המדינה בלי נורמאליות, ששרויה באמונה, שהאמונה שרויה ביסודותיה; מדינה החיה בהווה, זכותה בהווה, אבל הכל נובע מן העבר. לאחר מכן הוסיף שרגאי, כי "הרצל ופינסקר וחוגים ציונים אחרים ראו את הדברים מעט אחרת. הם ביקשו להאמין שהקמת מדינה יהודית תנרמל את משפחת העמים ותצמצם את האנטישמיות, ואף תביא לסיומה".[10]

לרגל חג העצמאות, על אף המלחמה בעזה והמאבקים בזירה הבינלאומית, אראל סג"ל קרא לציבור להישאר אופטימיים. לשם כך בין היתר הזכיר את הציטוט המפורסם של הרצל – "הציונות היא אידיאל אין-סופי".[11]

ב"מעריב" לאור דיין ניסה להסביר את מהות מדינת ישראל לילד בן ארבע. בין שפע נקודות הציון ומרכיבי המדינה (רציניים ושנונים גם יחד), הוזכר גם הרצל והופיע הציטוט ממנו: "רצוננו, סוף כל סוף, לחיות כאנשים חופשיים על האדמה שלנו, למות במנוחה במולדת שלנו".[12]

ב"מקור ראשון" חיים נבון התייחס ל"חוזה החברתי" במדינת ישראל על רקע המלחמה והאופציות שלכאורה מאפשרות לישראלים מדינות אחרות, בייחוד האיחוד האירופי. לצד רקע היסטורי וציטוטים פילוסופיים על אודות טבעם של "אמנה חברתית", "חוזה חברתי" או "ברית", ציין נבון כי "אופיר העברי הראה, מעל דפי "השילוח", שכבר תיאודור הרצל תקף את תפיסת האמנה החברתית ... הציונות לא המליצה למקבץ אקראי של תושבי פלשתינה לחתום על חוזה חברתי, אלא שכנעה בלהט את בניו של עם עתיק לשוב למכורתם".[13]

ב"מקור ראשון – דיוקן" הופיע הראיון עם יהודה הראל – ממחדשי ההתיישבות ברמת הגולן. לאורך הראיון הראל ביקר קשות את הציונות הדתית, שלדבריו "מאיימת על הציונות מיסודו של הרצל". לשאלה – "מהי הציונות שלך?" – הראל השיב: "הציונות של הרצל, של בן גוריון, של נתן אלתרמן. מרד בדת קודם כל...". לשאלה – "למה אתה לא אוהב את מוסד המדינה?", ענה: "המדינה היא אויב החירות... אני מעוניין בכמה שפחות חוקים, ובעיקר בחוקים שמגבילים את המדינה. הרצל רצה 'מדינה ליהודים', והחרד"לים רוצים 'מדינה יהודית'".[14]

ב"הארץ" אנשל פפר פקפק בניצחונה של התנועה הציונית, לו היתה נלחמת על קום המדינה כיום: על רקע המלחמה בעזה, שנאה ואנטישמיות בעולם, המשבר הפוליטי והדיפלומטי, הפילוג שנוצר בחברה הישראלית. לאורך מאמרו הזכיר פפר את הקשיים בהם נתקל חוזה המדינה במאבקו נגד האנטישמיות, את המשברים בציונות שיצר (כגון "הצעת אוגנדה") וחרף כך - את ניצחון הציונות לאחר השואה עם קום המדינה. לטענת פפר, אז הפרויקט הציוני המוצלח של הרצל תם, כאשר ההתעלמות הישראלית מסוגיית העם הפלסטיני ממשיכה לדרבן אנטי-ציונות.[15]

ב"מצב הרוח" מנחם רהט כתב על "חוזה המדינה הראשון" – מקדימו של הרב יהודה אלקלעי ושל הרצל - הרב יהודה ביבאס. ביבאס הושפע מהמאבק היווני בעות'מנים והגה את רעיון שיבת היהודים לארץ ישראל מהגלות בכוח הנשק.[16]

ב"גל שבע" הרב מיכאל יומטוביאן השיב לשאלה – כיצד להתייחס לדמותו של חוזה המדינה...?". בתשובתו המחמיאה התייחס הרב לחייו, רעיונותיו, מעשיו ומורשתו של הרצל. בין השאר הדגיש את זיקתו של הרצל ליהדות, ציטט ממכתביו והמליץ על הספר "לב האומה" מאת הרב משה נחמני.[17]

על רקע אירועי המלחמה בעזה וחג העצמאות העצוב התייחס יצחק רוט ב"יתד נאמן" לראייתו של הציבור החרדי של מדינת ישראל. לשם כך ציטט ממאמרו של הרב משה שינפלד שהוקדש לחצי יובל של המדינה. במאמר הזה הצביע שינפלד על התרחקותה של הציונות מהיהדות ועל הפיכתה ל"אויב הרוחני המסוכן ביותר שקם לו לעם היהודי בתולדותינו". לפני המסקנה שלעיל  התייחס שינפלד לכתביו של הרצל בנוגע ליחסו ליהדות והפולחן.[18]

ב"חדשות קיסריה" צוטט ההסבר של דוד וולפסון בנוגע להופעת הרעיון של דגל ישראל: "בפקודת מנהיגינו הרצל באתי לבזל... והנה הבהיק רעיון במוחי הרי יש לנו דגל לבן כחול. הטלית אשר נתעטף בתפילתנו. הזמנתי אז דגל כחול לבן ומגן דוד מצויר עליו...".[19]

לטענת פרופ' יעקב סיבאק, ניתן היה למנוע את השואה אילו לפני מלחמת העולם השנייה היתה מוקמת מדינה יהודית. סיבאק התייחס למעשיהם של ראשי הציונות בנידון ובין השאר הזכיר את "הצעת אוגנדה" של הרצל.[20]

ב"המודיע" הופיע ניתוח המשולב בביקורת חריפה על דבריו של פרופ' יובל נח הררי. במרכז הביקורת עמדה "העליונות היהודית", "ההשתלטות על הציונות הדתית" ו"הגזענות" לכאורה של החרדים, שאותם הגדיר הררי במאמרו בתור איום על הציונות, שעליו בזמנו הצביע עוד הרצל.[21] בטיעונים נגד הררי וגישתו צוין כי לציונות המודרנית אין הרבה קשר לחזונו של הרצל, הוזכר "האלטנוילנד" והובאה גישתו של חוזה המדינה כלפי היהדות, חלקה בציונות וכוחם הפוליטי של הרבנים.[22]

הראיון עם ההיסטוריון פרופ' סר איימן שאמה התפרסם ב"ידיעות אחרונות – 7 לילות". בבסיס הראיון עמדו ההשלכות של אירועי השבעה באוקטובר והפתעתו של שאמה מהתפרצות האנטישמיות שבעקבותם. בין השאר ציין שאמה: "... קראתי קטעים מכתביו של הרצל. הנקודה הבסיסית שלו היתה שהיהודים נמצאים במצב של הפסד בכל מקרה. מפסידים אם הם לא נטמעים מספיק ומפסידים אם נטמעים טוב מדי... זה מה שהביא את הרצל למסקנה ההגיונית לגמרי שיהודים צריכים מדינה...".[23]

ב"מעריב – השבוע" התייחסו לאולטימטום שהציב השר גנץ לראש הממשלה נתניהו. בכתבה צוטטה פנייתו של גנץ לנתניהו שבין השאר כללה את המילים הבאות: "...אם תעדיף את הלאומי על האישי ותבחר ללכת בדרכם של הרצל, בן גוריון, בגין ורבין - תמצא בנו שותפים למאבק...".[24]

ב"מעריב" יוסי אחימאיר התייחס לכישלון ההסברה הישראלית. הרצל הופיע בכתבה בהקשר של העיר באזל, שבה "יסד את מדינת היהודים" ב-1897, כאשר בשנת 2024 אנשים בבאזל "... לא בדיוק מבינים את פשר מלחמ­תנו בטרור...".[25]

ב"ישראל היום!" פורסמה התמונה של חברי אגודת אחוזת בית משנות ה-20. עוד צוין, כי מאז שנת 1920 אחוזת בית מתחילה באופן רשמי להיקרא "תל אביב״ - כשם ספרו של בנימין זאב הרצל, "אלטנוילנד", בתרגומו לעברית של נחום סוקולוב ובהתאם להצעתו של מנחם שינקין.[26] פירוט נוסף על אודות תרומתו של הרצל, סוקולוב, שינקין ושאר הפעילים ל"תל-אביב" ועל הנצחתם בנוף הופיע ב"מקור ראשון – דיוקן.[27]

ארנון סגל כתב ב"מקור ראשון" על דעותיו ופעילותו הציונית של בנימין זאב פון-וייזל – איש "הימין שמימין לימין" – מתחרו של ז'בוטינסקי בתנועה הרוויזיוניסטית, מראשוני קציני "ההגנה" והוגה הרעיון של כיבוש המדינה מידי הבריטים. באמר צוין בין השאר, כי בין משפחתו של פון-ווייזל לבין משפחתו של הרצל היו יחסי ידידות. הרצל הציג בפני סביו של פון-ווייזל – ארנסט – את חזון המדינה היהודית, וזאת כמה שבועות לפני פרסום "מדינת היהודים". ארנסט אמר להרצל שזה רעיון לא רע והציע לארגן בשבילו מפגש המוני להצגתו. כמו כן, לאחר ששמע את החזון, סילק ארנסט את עץ חג המולד מביתו ושכנע את הרצל לעשות כמוהו. לגבי בנימין פון-ווייזל עצמו צוין, כי בשנות ה-20 הוא כתב ב״נויה פרייה פרסה", העיתון שלפניו כתבו בו הרצל ונורדאו. כמו כן, בשונה מראשי הסוכנות היהודית שייסד הרצל – הארגון שעד 1946 חשש להצהיר כי מטרתו היא הקמת מדינה יהודית – פון-וייזל דיבר על כך במפורש כבר ב-1918.[28]

על רקע המתיכות מול איראן והגברת האנטישמיות במזרח התיכון ובעולם ב"יתד נאמן" הופיעה ביקורת  נוקבת נגד הציונות ונגד דבריו של הרצל. וזאת על סמך הציטוטים מספרו של הרב משה חיים בלוך, מכתבי זיכרונותיו של הד״ר הר״ר יוסף שמואל בלוך.[29]

לרגל יום ירושלים יוסי אשרי כתב ב"בשבע" על התפתחותה התחבורתית של עיר הבירה: שדרוג כבישים ומסילות רכבת, הוספת מנהרת וכ"ד. בתחילת הכתבה הוזכר "האלטנוילנד" של הרצל, שבו צפה חוזה המדינה רכבת חשמלית שנוסעת בעיר. בהמשך ציין אשרי, כי "... על אף המכשולים, האתגרים והקשיים, חזונו של הרצל הולך ומתגשם לנגד עינינו."[30]

עדן אביטבול סיפר ב"מקור ראשון" על ספרו של הרב קפלן שאותו מצא בישיבה. בספר הזה, תחת הכותרת "על הרצל", הופיע הנאום שנשא הרב בשנת תרע״ט. בנאומו אמר: "אותה היד המקיימת אותנו, היא המביאה לנו ישועה והעושה לנו נפלאות. וכלום אין הציונות כולה פלא?...".[31]

ב"המודיע" ביקרו את חברי הכנסת ומנהיגי ישראל אשר מתכחשים ליהדותם ולמסורת היהודית ומרבים לצטט את הקטעים מחוזה המדינה, שבהם הרצל מדגיש את נחיצות הפרדת הדת מן המדינה וכן מציע לסגור את הרבנים בבתי הכנסיות מבלי שיוכלו להביע דעה או עצה איך לנהל מדינה.[32]

 

[1]  מרגלית, דן. אל ארץ הזהב. ישראל היום! (1.5.2024), עמ' 22.

[2]  קולודני, רות בקי. אז לא יאמרו בגויים כי חיים אנו על חשבון אחרים למצוץ את דמם וזיעתם. הארץ- תרבות וספרות (3.5.2024), עמ' 3.

[3]  סיפורו של חוזה המדינה. מעריב - המדריך (3.5.2024), עמ' 4; מרטון, נאוה. צ'ק אין. אירועי החודש בארץ ובעולם. אטמוספירה (1.5.2024), עמ' 13; חיטרון, חגי. לוח קונצרטים. הארץ- גלריה(8.5.2024), עמ' 8.

[4]  גלנטי, מיכל. הלאונג'. מעריב - הבוקר(17.5.2024), עמ' 24; גלנטי, מיכל. הלאונג'. מעריב - השבוע(15.5.2024), עמ' 20.

[5]  אלדד, אריה. שב"כ חיסל את קסטנר. מקור ראשון - שבת (3.5.2024), עמ' 22-23.

[6]  קמחי, רמי. האירוויזיון האחרון? מקור ראשון (3.5.2024), עמ' 14.

[7] שילה, מרגלית. ברכה בתוך קללה. סגולה (6.5.2024), עמ' 6-7.

[8] תעשה, הודיה. האיש שהניח את אבן הפינה. אותיות וילדים (6.5.2024), עמ' 80-82.

[9] אבידר, שלומי. מה נשתנה העצמאות הזה. ידיעות תל אביב (10.5.2024) , עמ' 18.

[10] שרגאי, נדב. מתערבבים זה בזה. ישראל היום! – השבוע (10.5.2024), עמ' 16-17.

[11] סג"ל, אראל. לפני הזריחה החושך סמיך יותר. ישראל היום! – השבוע (10.5.2024), עמ' 31.

[12] דיין, לאור. ארץ לחה עם שפם. מעריב  – המוסף (10.5.2024), עמ' 37.

[13] נבון, חיים. חוזה המדינה מת, תחי הברית. מקור ראשון  – דיוקן (10.5.2024), עמ' 24-26.

[14] כהנא, איילת. סעיף 09. דיני שופטים. מקור ראשון  – דיוקן (10.5.2024), עמ' 40-43.

[15] Pfeffer, Anshel. Zionism won in 1948, but you wouldn’t know it in 2024. Haaretz (10.5.2024), p. 5.

[16] רהט, מנחם.חוזה המדינה הראשון – 80 שנים לפני הרצל. מצב הרוח (10.5.2024), עמ' 8.

[17] יומטוביאן, מיכאל. שאלות לרב מיכאל יומטוביאן מרמלה. גל שבע (10.5.2024), עמ' 6.

[18] רוט, יצחק. ארבע הערות על המצב. יתד נאמן (13.5.2024), עמ' 47.

[19] הדגל שלי הוא כחול לבן. חדשות קיסריה (10.5.2024), עמ' 8.

[20] Sivak, Jacob. The Holocaust wasnt an aberration. The Jerusalem Post (16.5.2024), p. 10.

[21] הררי, יובל נח. הנבואה של הרצל. ידיעות אחרונות – מגזין חג (13.5.2024), עמ' 38-39.

[22] עננבוים, יצחק מתתיהו. "העליונות היהודית". המודיע (17.5.2024), עמ' 6.

[23] שמילוביץ, ציפי. אנחנו במאבק. ידיעות אחרונות – 7 לילות (17.5.2024), עמ' 20.

[24]  וסרמן, מתן; ברסקי, אנה. האולטימטום של גנץ. מעריב - השבוע (19.5.2024), עמ' 6.

[25]  אחימאיר, יוסי. קול האמת אינו נשמע. מעריב - המגזין (20.5.2024), עמ' 2.

[26] י"ב באייר. ישראל היום! (20.5.2024), עמ' 23.

[27] ראיתי עיר עוטפת שיק. מקור ראשון - דיוקן (24.5.2024), עמ' 2, 30-36.

[28] סגל, ארנון. חייל מספר אחת. מקור ראשון - דיוקן (24.5.2024), עמ' 44-47.

[29]  כבר היה לעולמים. יתד נאמן (28.5.2024), עמ' 34.

[30] אשרי, יוסי. ירושלים שוב משתחררת. בשבע – מתחלף ירושלים (30.5.2024), עמ' 28, 30, 32.

[31] אביטבול, עדן. הקפלניסטים. מקור ראשון – מוצ"ש (31.5.2024), עמ' 77.

[32] בנימין, ק. הח"כים הנועזים. המודיע - תוספת (31.5.2024), עמ' 59.