הרצל בתקשורת

 

מאת ד"ר אנטון ברקובסקי

 

בעיתונות

 

ב"ישראל היום" טוביה טננבום פירט על אודות ביקורו בהארלם בעת ההפגנות הפרו-פלסטיניות ואנטי-ישראליות. בין השאר שאל טננבוים את המפגינה בנוגע לעמדותיה הפוליטיות והמקורות ההיסטוריים שלהן. לשאלה: מי היה הרצל, קיבל תשובה: "הרצל היה סופר ציוני וחייל. הוא התחיל את כל הסיפור".[1]

ב"הארץ" אייל חוברס כתב על קריסת הקונספציות בעקבות אירועי השבעה באוקטובר. תוך ביקורת על הממשלה ומדיניותה הוא הצביע על הסכנה שתמונה בכוחניות ללא בסיס אסטרטגי ואידיאולוגי הוגן. בין היתר ציין חוברס: "... לא פלא הוא, אפוא, שכאשר צמחה לה תנועת התחייה הלאומית, לא הסתפקו חלק מהוגי הציונות במדינה ובריבונות ובנרמול חיי היהודים כפי שרצה הרצל, אלא שאפו למשהו עמוק יותר: ליצור יהודי חדש עם תודעת עוצמה וחסינות מפגיעות, שיהווה תשובה לעתיד, כמו גם תיקון של העבר".[2]

ב"נשיונל ג'יאוגרפיק" לצעירים הופיעה "תעודת זהות" של מדינת ישראל. הרצל מוזכר בכתבה בהקשר לעיצוב הדגל של ישראל שלא התקבל: "רקע לבן ועליו שבעה כוכבי זהב שיסמלו את שבע שעות העבודה היומית שרצה לכונן במדינה היהודית אותה חזה".[3]

ג'ודי מלץ מנתה מספר הרעיונות לישוב היהודים באזורים השונים של העולם ולא בארץ ישראל: החל מתוכנית אוגנדה של הרצל, דרך אוסטרליה, אלסקה ומדגסקר וכלה בסורינם ומזרח הרחוק הסובייטי.[4]

ב"יתד נאמן" ציטטו קטעים מהמאמר מאת שמעון רפאלי (עוזר מדיני של השר רון דרמר) שפורסם בביטאון "מידה". המאמר דן ביחס האנטישמי של העולם כלפי היהודים מאז פרוץ המלחמה בעזה. כמו כן צוטטה אחת התגובות למאמר הזה: "הציונות של הרצל בן גוריון ושאר מרעין בישין היתה קודם כל לקעקע את היהדות מתוך עם ישראל. הם ראו עתיד של אומה ככל האומות בארץ ישראל, גזרו את הפאות והזקנים לעולים החדשים, שלחו אותם לקיבוצים כדי לעקור אותם מיהדותם...".[5]

לטענת ישי שנרב ב"מקור ראשון", בשנה האחרונה הציונות "נשלפה מהבוידם", כאשר "העניין היהודי" שהעסיק את הרצל נהיה רלוונטי יותר מתמיד. המחבר ציטט בנושא מ"מדינת היהודים". בהמשך, שנרב ציין את הקרע הפנימי והחשדנות בעם על אף המלחמה והסביבה העוינת של ישראל, ובין השאר הוסיף: "... הרצל הוביל את זרם הציונות המדינית שתמך בהצעת אוגנדה, התפלמס עם האפשרות להקים מדינה בארגנטינה, ודן עם הסולטן הטורקי על שטח בארם-נהריים, העיקר לבנות חיים מוגנים על פיסת אדמה עצמאית".[6]

ב"הארץ" משה צימרמן כתב על חייו, השקפותיו ומורשתו של סטפן צווייג. בין היתר צוין, כי בין הנמענים של מכתביי צווייג מצויים: רומן רולאן, איינשטיין, פרויד, הרצל, תומס מאן, ג'יימס ג'ויס ועוד. כמו כן הודגש, כי בהיותו עיתונאי בוינה הרצל עשה על צווייג רושם עצום ("נדמה כמו שייח מן המדבר") והציע לו עבודה בעיתונו; אך התנהלות הקבוצה שסביב הרצל יצרה ניכור מהתנועה הציונית ואת דחיית ההזמנה להצטרף למערכת העיתון. כמו כן, בשנת 1922, במכתב לסופר צעיר שביקש להתיישב בארץ ישראל, קבע צווייג (שקרא אז בזיכרונות הרצל): "מה גדול היה הרעיון, כה טהור, כל עור היה כולו חלום, נקי מפוליטיקה", אך התרה בו שלא להיות ציוני "משום הגועל שתוקף אותך לנוכח העולם הגרמני הזה, לא בשל טינה שמבקשת מוצא בבריחה".[7]

ב"ישראל היום!" תיארו תוצרי הפרויקט המיוחד – תריסר נערים ונערות סיפרו ברשימות האישיות שלהם מה הם גילו ב"אלטנוילנד" מאת חוזה המדינה, מה נגע לליבם ומהן תקוותיהם לעתיד. הנושאים הבולטים שציינו הנערים אצל הרצל נגעו ברעיונות הדמוקרטיה, הציונות, הסוציאליזם, צדק חברתי והליברליות, בדגש על שוויון זכויות מלא.[8]

ב"שבתון" יעקב ספוקויני כתב על דרך היציאה מהגלות, בדגש על הרעיונות של הרב יהודה חי אלקלעי (1798-1878). המחבר פרס את רעיונותיו, דרכו ומורשתו של הרב ובסוף המאמר עמד על תוכניתו הציונית של אלקלעי -  התוכנית שמזכירה את זו של הרצל. עוד הוסיף, כי סבו של הרצל, שמעון לייב, שהיה שמש בבית הכנסת הספרדי בזמלין, עירו של הרב אלקלעי, שמע את רעיונותיו של הרב ודיבר עליהם בחוג המשפחה.[9]

ב"המזרחי" הופיע כרוז הקורא להשתתף בבחירות לקונגרס הציוני הלאומי וזאת תוך שילוב רקע היסטורי על אודות הארגון ומקימיו, בדגש על הרצל.[10]

במוסף של "יתר נאמן" הודגשה תרומתו של הברון אדמונד רוטשילד לישוב היהודי בארץ. בין השאר צוין, כי הברון "היה יהודי חם שהוריו הקפידו על קלה כחמורה, שראה בשמירת הדת בקרב המתיישבים ערך עליון, התנגד לציונות וסירב לתמוך בהרצל".[11]

ד"ר אילה שקלאר כתבה על השקפותיו ותרומתו של הרב מוהליבר לציונות. בין היתר צוין בכתבה, כי הרצל ינק מרעיונותיו של מוהליבר, הזמין אותו לשאת דברים בפתיחת הקונגרס הציוני הראשון שכינס בבאזל, ובחר לחתום במילותיו את ספרו "מדינת היהודים" ("הרב שמואל" שתיאר כחלק מהחבורה העומדת במוקד ההתרחשויות המתוארות בספר, הוא בן דמותו של הרב שמואל מוהליבר).[12]

ב"הארץ - גלריה" הופיעה כתבת-פרסומת לספרו של  דימטרי שומסקי - "האם ציונות ביקשה להקים מדינת לאום". המחבר מתמקד בדמויות מרכזיות של התנועה הציונית (כגון פינסקר, הרצל, אחד העם, ז'בוטינסקי, בן-גוריון) וטוען כי אף אחד מהאישים האלה לא ראה בעיני רוחו את מדינת הלאום שאנו מכירים. בנוגע לחוזה המדינה, צוין בספר, כי לפי הרצל, "...החזון הציוני אמור להתגשם במשולב עם התרבויות האירופיות, ולא במנותק מאירופה. לא בכדי הוא התכוון ב"אלטנוילנד" שאזרחי המדינה ידברו גרמנית. היהודי החדש אמור היה לגלם המשכיות, ולא שבר, עם הקיום היהודי באירופה. יותר מאשר מדינת לאום, כיוון הרצל להקמת מחוז אוטונומי במסגרת אימפריאלית קיימת - כנראה באימפריה העות'מנית. בהסדר הזה יכלו גם הערבים תושבי הארץ להשתלב".[13]

יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית - יעקב חגואל - אירח בהר הרצל את חברי ועדת ההקצבות וועדה לשירותים מזוינים של הקונגרס. חברי הועדות הניחו זר על קברו של חוזה המדינה.[14]

ב"ישראל היום" רוביק רוזנטל עמד על שורשיה האטימולוגיים, ההיסטוריים והתרבותיים של המילה "תקומה". בין היתר ציטט רוזנטל קטע מתוך מגילת העצמאות: "תיאודור הרצל הכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצנו".[15]

ב"מוסף הארץ" פורסם הראיון עם העיתונאי והסופר טא-נהסי קואטס, לאחר ביקורו בישראל ובשטחים. קואטס נמנה בין האינטלקטואלים הבולטים במאבק לשוויון גזעי בארה"ב. בראיון צוין, כי לפני ביקורו קרא קואטס ספרי היסטוריה ישראליים, פלסטיניים ואחרים ומצא אותם מופשטים מדי. לאחר הביקור החל, לדבריו, "להעמיק הרבה יותר" והקדיש את זמנו לקריאת "מסמכי היסוד המקוריים של הציונות: הרצל, ז'בוטינסקי, משה הס - אנשים כאלה. וזה היה מרענן".[16]

פרופ' אבי עורי הציע מספר תיקונים והערות למאמרו של יעקב שביט ("הארץ"-23.10) שדן בקווים ההיסטוריים של הגדרת היהודים כ"גזע אסייתי" בקרב אנטישמים, רופאים, אנשי מדע ופעילים ציוניים. בין היתר ציין עורי: "רופא עיניים מקס מנדלשטאם, ממקימי "חיבת ציון" ונאמנו של הרצל, הנאורולוג קרל ירמיהו... והרופא-סופר-עיתונאי מקס נורדאו – כולם כרכו "השבחה גופנית" של היהודים עם הציונות".[17]

 

[1] טננבום, טוביה. גפילטע פיש פלשתיני בניו יורק סיטי. ישראל היום! (2.10.2024), עמ' 26-29.

[2] חוברס, אייל. היום שאחרי העוצמה. הארץ - מוסף הארץ (2.10.2024), עמ' 52-56.

[3] נוריאל, יפתח. האנציקלופדיה. national geographic - young (1.10.2024), עמ' 14.

[4] Maltz, Judy. Roads not Taken. The Other Ideas for a Jewish Homeland. Haaretz Magazine (2.10.2024), pp. 36-37.

[5] י. ג. בגידת העולם והמסקנה היהודית. יתד נאמן (9.10.2024), עמ' 29.

[6] שנרב, שי. כי לכל העם בשגגה. מקור ראשון - יומן (11.10.2024), עמ' 22-23.

[7] צימרמן, משה. להיות אומונת קטנטונת בפינה ערבית היא הגבלה של רוח היהדות. הארץ - תרבות וספרות (11.10.2024), עמ' 6.

[8] הרצל פינת עליית הנוער. ישראל היום! - מוסף מיוחד (11.10.2024), עמ' 70-74.

[9] ספוקויני, יעקב. תשובה לאומית. שבתון (11.10.2024), עמ' 14.

[10] Gearing up for the World Zionist Congress 2025 Elections. Hamizrachi (14.10.2024), pp. 6-7.

[11] קצין, נ. כנגד 6 אלמונים. יתד נאמן - מוסף (16.10.2024), עמ' 64-65.

[12] שקלאר, אילנה. תעוזתו של הרב הציוני-מדיני הראשון. מקור ראשון - שבת (16.10.2024), עמ' 20-21.

[13] אילני, עפרי. הרצל לא אמר. הארץ - גלריה (18.10.2024), עמ' 46.

[14] גולן, אסף. ביקור אמריקני בהר הרצל. ישראל היום! (22.10.2024), עמ' 13.

[15] רוזנטל, רוביק. מילת השבוע. תקומה. ישראל היום! - שישבת (25.10.2024), עמ' 43.

[16] סמואלס, בן. "אין הבדל בין הכיבוש לבין ימי העבדות באמריקה". הארץ - מוסף הארץ (25.10.2024), עמ' 28-34.

[17] עורי, אבי. על היהודים השֵמִיִים. הארץ (28.10.2024), עמ' 11.