דוח תקופתי- ינואר 2024

הרצל בתקשורת

 

מאת ד"ר אנטון ברקובסקי

 

בעיתונות

 

על רקע בואה של השנה האזרחית החדשה והמלחמה בעזה, עמד גיל טרוי ב"ג'רוזלם פוסט" על אתגריה והצלחותיה ההיסטוריים ובני ימינו של הציונות, של ישראל ושל הנהגתה. הרצל הופיע בתיאור הרקע של הכותב בסוף הכתבה: "...עורך של שלושת הכרכים של כתביו על אודות תאודור הרצל".[1]

ב"ישראל היום" אבי בראל הזכיר את מאפייניהן ההטרוגניים של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל בכל הקשור לשלל הגורמים המאחדים והמכופפים את ידיהן. בין השאר ציין, כי "התנועה הציונית מהרצל והילך היתה מוכרחת להתבסס על תפיסה פוליטית הסכמית (קונסוציונלית)...".[2]

לאור המלחמה והפילוג החברתי בישראל, סבר אייל רגב כי צוו השעה מחייב כריתת אמנה לאומית חדשה. על מנת לגבות את טענתו, סיפק מבט על החברה היהודית בימי בית שני, עמד על הגורמים שהובילו להתפלגותה לזרמים וציין את הדרכים לאיחודה. בניסיון לקשר בין ההיסטוריה הרחוקה לימינו, המחבר הדגיש את טבעה ודרכה של הציונות: "לפני כמאה ועשרים שנה הצליחו בנימין זאב הרצל וממשיכי דרכו להקים תנועה ציונית שהייתה מורכבת מיסודות שונים ומשונים במפת היהדות. כלפלג חתר למטרה בדרכו שלו, אך הייתה זו מטרה אחת, והיו שיתופי פעולה".[3]

ב"הארץ" משה גלעד תיאר את מסלול הטיול העובר בהרי ירושלים - דרך ארזה למוצא - המקומות שבהם עבר חוזה המדינה לפני 120 שנה והשאיר על כך רשימה ביומנו. בכתבה שולבה ההיסטוריה של בית ההבראה של ארזה ותואר מצבו הנוכחי.[4]

פרופ' שמואל פיינר חיפש הקבלות בין אירועי ה-7 באוקטובר, סיבותיהן והשלכותיהן לבין מאורעות אנטישמיים היסטוריים אחרים; ובין השאר יחס אותן לקרע בישראל לנוכח הרפורמה המשטרית. הרצל צוין במאמר בהקשר לקודמו -  אחד ממנהיגי "חובבי ציון" - משה לייב ליליינבלום (שהגיע למסקנה שליהודים אין מקום באירופה עוד עשור לפני האוטופיה של חוזה המדינה), וכן בהקשר ליריבו - אחד העם - שראה בפרויקט הלאומי היהודי אבן בוחן מוסרית לעם היהודי: "...תובנה שגם הרצל האמין בה בכל לבו, במיוחד באוטופיה הציונית "אלטנוילנד", שבה הזהיר מפני מי ש״משמיעים את הסיסמה נגד הזרים: מי שאינו יהודי לא יתקבל לחברה החדשה".[5]

במוסף של "הארץ" הופיע המאמר שסיכם את קורות חייו של אלכסנדר ביין - הביוגרף של הרצל, האיש שלא פעם סיכן את חייו כדי לשמור את מורשתו של חוזה המדינה.[6]

ב"המודיע" ק. בן-ציון שם לב לסמליות של הפסיקה בבית הדין הבינלאומי בהאג - כאשר השופטת האוגנדית הייתה בין היחידים שהצביעו בעד ישראל ולא בגנותה. לטענת הכותב: "...היא הגשימה את החזון הציוני האומלל, שנדון בקונגרס הציוני השישי לפני 120 שנה. אז תיאודור הרצל, שראה את התוכנית ליישב את היהודים באל עריש שבמצרים, במקום ארץ ישראל... הולכת ומתמוססת, העלה בקונגרס את ההצעה ליישב אותם באוגנדה...".[7]

 

 

[1] Troy, Gil. Zionism: Still helping Jews to save themselves. The Jerusalem Post (3.1.2024), p. 11.

[2] בראל, אבי. אחדות - קווים לדמות המחלוקת עליה. ישראל היום! (15.1.2024), עמ' 24.

[3] רגב, אייל. כה חלקו חכמינו. מקור ראשון - שבת (19.1.2024), עמ' 4-5, 23.

[4] גלעד, משה. הרצל דילג כאן בין שלוליות. הארץ - גלריה (25.1.2024), עמ' 12.

[5] פיינר, שמואל. מחירה של "החזרה היהודית אל ההיסטוריה". הארץ (26.1.2024), עמ' 16.

[6] מוסק, משה. אל תתפלאי אם המכתב הבא שלי תקבלי מסיביר. הארץ - תרבות וספרות (26.1.2024), עמ' 2.

[7] בן-ציון, ק. אוגנדה בידינו! המודיע (28.1.2024), עמ' 1.