הרצל בתקשורת

 

מאת ד"ר אנטון ברקובסקי

 

בעיתונות

 

ב"ידיעות אחרונות" הופיע ראיון עם המיליארדר עופר ינאי. ינאי פירט בין השאר את עמדותיו הפוליטיות והתייחס לרפורמה המשפטית שלא צלחה. לדבריו: "...נכון, ברפורמה נעשתה שגיאה גדולה, כי הצורה שבה ניסו להעביר אותה גרמה לתנועת אנטי מאוד חזקה. כשהרצל החליט להעביר בקונגרס הציוני את תוכנית אוגנדה, היה לו רוב. אבל אנחנו לא באוגנדה, כי יהודי ברית המועצות קרעו קריעה ובכו על ציון. הרצל ראה אותם ואמר ׳עצור׳, כי יש דברים שלא עושים. צריך לעצור ולפעול בצורה שלא תגרום למישהו להרגיש שהבית נחרב עליו".[1]

ב"הארץ" ניר חסון סקר את ספרי המדע הבדיוני שהשתמשו בתסריטים של אסונות אקלימיים. בין השאר הוזכר הרומן של קים סטנלי רובינסון על משבר האקלים - The Ministry for the Future - שיצא לאור ב-2020. לקראת סופו המחבר מזכיר את "אלטנוילנד" של הרצל, וזאת במאמץ לשכנע את הקורא שלא מדובר באגדה, אלא במציאות אפשרית.[2]

ב"הארץ-גלריה" נסקרה הביוגרפיה של עובדיה קמחי – עורך כתבי עת יהודים-ציוניים ומתרגם השירה העברית לצרפתית (והצרפתית לעברית). בן השאר צוין, כי קמחי העריץ את חוזה המדינה, בסדרה בעריכתו יצא "אלטנוילנד", והוא פרסם ספר על דמויותיהם של שלושה מנהיגים בעולם היהודי: ירמיהו, בר כוכבא והרצל.[3]

ב"גלובס" יואב קרני ביקר את מדיניותו של ראש הממשלה נתניהו. בין היתר צוין שנתניהו מנסה לחקות את צ'רצ'יל בכל הקשור לעמידה נוקשה מול הלחץ האמריקני. קרני ציין, כי ב-2013 נתניהו תועד קורא את הביוגרפיה של צ'רצ'יל, וב-2017 הוא סיפר לראש ממשלת בריטניה, כי "...מאחורי השולחן שלי יש שתי תמונות, אחת של הרצל והשנייה של צ'רצ'יל".[4]

ב"שבתון" ד"ר מרדכי מרמורשטיין הזכיר את השסע הראשון בציונות - הזה שבין השמאל החילוני לבין המחנה הלאומי והדתי ושהסתיים בהקמת התנועה המזרחית על ידי הרב יעקב יצחק ריינס. מרמורשטיין השתמש בכמה ציטוטים מחוזה המדינה ומהרב ריינס בהקשר לנחיצות הזהות היהודית של התנועה וציין כי ריינס מצא בהרצל בן ברית אמין בנושא הזה.[5]

על רקע הגינויים שהשמיע הנשיא של ברזיל לולו דה סילווה בקשר למדיניותה של ישראל בעזה, ב"ג'רוזלם פוסט" נזכרו ביחסו העוין לישראל, דבר שבין היתר התבטא עוד בעת כהונתו של הנשיא שמעון פרס ב-2009, כאשר בניגוד לפרוטוקול המקובל דה סילוווה סירב להניח זר על קברו של הרצל.[6]

גול קלב התייחס לדבריו של אנתוני בלינקן בועדת הביטחון במינכן. על רקע העמדה האמריקנית המרסנת את ישראל במלחמה בעזה הוא נזכר באירוע אחר שאירע בעיר: קולב מצא ביטוי מיסתי בביקורו של חוזה המדינה ושל רבה של וינה, מוריץ גודמן, במינכן ב-1895. בביקור הזה, שבו הרצל התחלק עם גודמן בחזונו הציוני, הוא לכאורה שם לב לנוכחותו בסביבה של האיש שדמה לאוטו פון ביסמארק - הקנצלר הפרוסי והמאחד של נסיכויות גרמניה.[7]

 

 

[1] בורוכוב, אבנר; עמורבן, אפרת. אדום בעקבות גורלו. ידיעות אחרונות – 7 ימים (2.2.2024), עמ' 52-56.

[2] חסון, ניר. מפתיע שהצלחנו לשרוד עד כה בלי לשרוף את עצמנו לחלוטין. הארץ - מוסף הארץ (9.2.2024), עמ' 46-48.

[3] גדג', דוד. להפיץ את הנכס היקר הזה בין קוראי צרפתית שלא ידעו על יצירות משוררנו כמעט מאומה. הארץ - גלריה (9.2.2024), עמ' 4.

[4]  קרני, יואב. ניצחון סופי, אמר צ'רצ'יל, והתפרק מן האימפריה. G גלובס- מוסף (16.2.2024), עמ' 6.

[5] מרמורשטיין, מרדכי. ראשיתה של התנועה הציונית - ראשיתו של השסע. שבתון (23.2.2024), עמ' 30.

[6] Cashman, Greer Fay. Grapevine. The Jerusalem Post (25.2.2024), p. 12.

[7] Kalev, Gol. Two Shabbatot in Munich - in 1895 & 2024. The Jerusalem Post - Magazine (23.2.2024), p. 43.