הרצל בתקשורת

 

מאת ד"ר אנטון ברקובסקי

 

בעיתונות

 

על רקע המצב בישראל ובכלל, ב. מיכאל הביע ב"הארץ" את חוסר שביעות רצונו מאלוהים, מיהדות, מחרדים, מציונים דתיים, ממדינה "יהודית" לכאורה, מאספסוף, ממתנחלים, ממשתמטים ועוד. השאלה הרטורית של הכותב: מדוע הכוחות שלעיל לא מכוננים "... סתם מדינה שפויה ונאורה, כמו זו המתוארת בספר "אלטנוילנד"?".[1]

על רקע המלחמה בעזה והשלכותיה, דרור אידר הצביע על חשיבותה של ירושלים לעם היהודי, לחברה הישראלית, לזהותה ולציונות. בין השאר ציין הכותב: "טבעי היה אפוא להרצל לקרוא לתנועתו "ציונות", שכן היא ישבה על עשייה חינוכית בת יותר מאלפיים שנה. וכשהוא אמר "ציון" ו"ירושלים", השתחררה המיה אדירה כקפיץ עתיק שנדרך בליבנו כמעט אלפיים שנה, ודחפה את ההיסטוריה לשלב הבא".[2]

ב"ישראל היום" נדב שרגאי הדגיש את היותה של ישראל מדינת היהודים ומדינה יהודית, "...ששואבת את הקודים ההתנהגותיים שלה, במודע ושלא במודע, מהתנ״ך ומהתלמוד ומהמשנה ומעוד אוצרות יהודיים. במגילת העצמאות המילים "מדינה יהודית, היא מדינת ישראל" מופיעות ארבע פעמים. כך ראה אותה בן-גוריון. גם הרצל, בקונגרס הציוני הראשון, סבר ש"הציונות היא שיבה ליהדות, עוד קודם שהיא שיבה אל ארץ היהודים", ובמילים אחרות - שהציונות היא חוטר מגזע היהדות".[3]

במוסף חג של "ידיעות אחרונות", לציון 20 שנה לפטירתה של נעמי שמר, פורסמו מספר כתבות שלה מהמדור "שבשבת" שאותו ניהלה בעיתון "דבר". בכתבה מיוני 1977 שנשאה כותרת "פחד אלוהים", התבטאה שמר בנושא החששות שקשורים להישרדות המסורת היהודית. על מנת להרגיע את החוששים כתבה: "... על כל פנים, במבט שמחי סביבנו לא נגלה בשום מקום את ה"הרצל" של היהדות (ואפשר שיבוא מן החילוניים דווקא, ממש כמו שהרצל של הציונות בא מן המתבוללים(..."[4].

ב"הארץ" דימיטרי שומסקי סיפר על רעיונותיה ודרכיה של הציונות לדורותיה, ועמד על יחסה כלפי גזענות, לאומניות, ליברליות ואתניות בעיני מקדמיה ומתנגדיה, בעבר, בהווה ובעתיד ההיפותטי. בין היתר ציין הכותב: "במציאות ההיסטורית העכשווית הרעיונות והמודלים לבניית הוויה לאומית-אזרחית מכילה שהעלו הרצל וז'בוטינסקי, ברל כצנלסון ובן גוריון הצעיר..., נשארו על הנייר, בעוד הביטויים המעשיים הקונקרטיים של הציונות בעבר ובהווה הסתכמו ומסתמכים במדיניות גזענית, דכאנית ואתנו-לאומנית...".[5]

ב"יתד נאמן"  פקפקו ביכולותיה של הציונות הדתית להוות גשר בין ציונות לדתיות, וזאת לעומת הציבור החרדי אשר דבק בעקרונות ולא מוכן להתפשר. בין היתר, הופיעה במאמר הפסקה הבאה: "כמה ציניות! וכמה ציוניות! החיך הנאור של הציונות הדתית מסוגל לעכל פלורליזם מערבי, שכנות מכילה עם כלבים ומחללי-שבת, ועיסוק בדמותו של הרצל שהתבטא נגד העם היהודי...".[6]

בביתו של בן-גוריון - הצריף בשדה בוקר - יתקיימו מפגשים המתארים את חייו. אחד המפגשים יהיה לציון 120 שנה למותו של הרצל.[7]

ב"הארץ" נרי לבנה התוודתה כי מאז האירועים של ה- 7 באוקטובר היא מרגישה את עצמה יותר יהודייה ויותר ציונית, וזאת על אף שהותה בגרמניה: "... נגמרו ההתחבטויות שלי בשאלה אם אני ציונית שחושבת שהציונות צריכה עכ­שיו לדאוג למדינה ליברלית בסגנון הרצל כי המדינה כבר הוקמה, או שמא אני פוסט ציונית (שזה בעצם אותו הדבר). המלחמה הזאת הפכה אותי לציונית לגמרי...".[8]

ב"ידיעות אחרונות" חן ארצי סרוס סברה שהחלום הציוני נמצא על סף התנפצות, בין השאר בגלל מנהיגיה שמפנים גב לערכיה: לאומיות עם חזון, חלוציות, פרגמטיות ושאיפתה להתחדשות. בתחילת המאמר ציינה הכותבת כי היא גדלה על ספרים נועזים שתיארו ביוגרפיות של גיבורי ראשי ההתיישבות: "... על הספרים הללו גדלו ילדי שנות ה-80 וה-90, בתק­ווה שיישאו אל הדמויות הללו עיניים. בדיוק כמו שקי­רות בתי הספר עוטרו בדיוקנאות וציטוטים של יגאל אלון או הרצל. הציונות הייתה סיפור הצלחה ישראלי. והנה, אנחנו כעת מבוגרים, הורים בעצמנו, ומדינת היהודים שעליה חלם הרצל נלחמת על נפשה...".[9]

ב"מעריב" דפנה נתניהו ביקרה את חוגי השמאל "הנאורים" - הקוסמופוליטיים, הפרוגרסיביים והרדיקליים - שמנסים להשתלט באגרסיביות על המדינה ולדחוק הצידה את הימין הציוני. בין השאר כתבה נתניהו: "לנאורים חשוב להנחיל את ערכיהם לדורות הבאים, ולהבטיח שהם חלילה לא יגדלו להיות ציונים משיחיים או ימנים. כך, במערכות החינוך שבשליטתם, ובכלל זה במוסדות התרבות, האומנות והמורשת, יש פחות שימת דגש על פרשות כמו עלילת ארלוזורוב, הסזון, והטבעת "אלטלנה" והרצח שבוצע במהלכה, או על גבורתם של חברי ניל״י, אצ״ל ולח״י ותרומתם המכרעת להקמת מדינת ישראל, או על תורתם של אבות הציונות המדינית, כמו בנימין זאב הרצל וזאב ז׳בוטינסקי".[10]

במוסף של "ידיעות אחרונות" פורסמה קריקטורה, בה עשרות דמויות מעולם הפוליטיקה, היסטוריה ותרבות מתבטאים על המצב בארץ. הרצל הופיע בקריקטורה מתבונן מלמעלה על חולה שוכבת במיטה ושואלת: "מה יהיה". הרצל משיב לה: "סורי, כבר לא חותם על אגדה".[11]

ב"עולם קטן" איתמר סג"ל ביקר את היחידה של דובר צה"ל ואת העומד בראשה, וזאת תוך הבלטת המגמתיות המופגנת שלהם בכל הנוגע לסיקור הנושאים שנוגעים בדת, בחיילים דתיים ובזיקתם הפוליטית הימנית. בנוסף, לצד ציון סגולותיו של רה"מ נתניהו, ביקר סג"ל גם אותו – על זה שבתור מנהיג לא יזם שינויים מרחיקי לכת בצבא ובחיים הפוליטיים של המדינה בזירת הפנים והחוץ. בנוסף ציין סג"ל: "אנחנו זקוקים בעת הזו לאנשי העתיד, אנשים שלמדו בבית המדרש הציוני של הגר״א, של הרב קוק, של הרצל ושל בן-גוריון, שיודעים שכל הסיפור היהודי הוא בעיטה בריאליות הגלותית וברציונליים חסרי המעש. שהציונות היא ביתם החם של החולמים ושל הזורעים בדמעה... נתניהו עצמו בקיא בהיסטוריה היהודית ומרבה לכתוב ולדבר על הנס הקרוי מדינת ישראל. נתניהו יודע כמה טוב שהרצל לא היה ריאלי, איזה מזל שהיו כמה חלוצים לא ריאליים שנכנסו פנימה לתוך הביצות בעלייה הראשונה והשנייה...".[12]

 

[1]  מיכאל, ב. רק עושים רצון אביהם שבשמים. הארץ (4.6.2024), עמ' 2.

[2]  אידר, דרור. הגיע זמנם של התיקון הגדול ושל החמלה. ישראל היום! (5.6.2024), עמ' 13.

[3] שרגאי, נדב. יש לנו צבע יהודי. ישראל היום! (7.6.2024), עמ' 23.

[4] ותמיד לסוף שבוע יש לה הפתעות. ידיעות אחרונות – מוסף חג (11.6.2024), עמ' 16-19.

[5] שומסקי, דימיטרי. השליחות ההיסטורית של יאיר גולן. הארץ (20.6.2024), עמ' 13.

[6]  לוין, יעקב מרדכי. המקף ושברו. יתד נאמן (21.6.2024), עמ' 8.

[7]  טל, יהודית. מה הלו"ז. מקור ראשון - מוצש (21.6.2024), עמ' 4.

[8]  לבנה, נרי. החלום הציוני שלי. הארץ (21.6.2024), עמ' 59.

[9] סרוס, חן ארצי. זוהי אמירה קשה, אבל יש להודות בצער ש-76 שנים לאחר שהוקמה מדינה משגשגת, החלום הציוני על סף התנפצות. ידיעות אחרונות – המוסף לשבת (21.6.2024), עמ' 8.

[10] נתניה, דפנה. על חוטפים ונחטפים. מעריב - סופהשבוע (28.6.2024), עמ' 29.

[11] לונדון דקל, דניאלה. מה יהיה? ידיעות אחרונות – 7 ימים (28.6.2024), עמ' 16.

[12] סג"ל, איתמר. מי שמאמין לא ריאלי. עולם קטן (28.6.2024), עמ' 5.