הרצל בתקשורת

 

מאת ד"ר אנטון ברקובסקי

 

בעיתונות

 

על רקע ציון 120 שנים למותו של חוזה המדינה, סוקרו ב"מעריב" מספר יצירות תרבות מודרניות על אודותיו שיועדו לקהלים השונים: ספרי ביוגרפיה, קומיקסים, אופרה וכ"ד. המרואיינים במסגרת הכתבה (במאי האופרה "תיאודור" ויו"ר מרכז הרצל) והכותבת שיבחו את הרצל, יצירותיו, פועלו ותרומתו, כמו גם את היצירות שנוסדו בהשראתו ואת היוצרים ששקדו עליהן.[1]

ב"זמן קיבוץ" הופיעה כתבת פרסומת לספרו החדש של טייס בגמלאות וצייר יצחק ניר – "שובלים בנתיבי". ספרו הראשון – "מחר יישבר השרב" –יצא לאור בשנת 2018 וביקש לבדוק לאן הציונות הולכת במאה השנים הבאות, והאם הוויכוח על מדינה אחת או שתיים בארץ ישראל הוא עדיין רלוונטי. כדי שלא נגיע למדינה של כל אזרחיה עם רוב ערבי – המחבר מציע הקפאת מצב – ׳הודנה׳ ארוכה מאוד. פסק זמן בן מאה שנים ובו ניתן יהיה לתקן את "החוליים האזרחיים״. תוך הצגת רעיונו, ניר נסמך על רומן דמיוני אחר – ה"אלטנוילנד" של הרצל.[2]

על מנת להתגבר על המחלוקות שבתוך הציונות, קרא תום ליבנה ב"ישראל היום" ליצור מודל חדש של שותפות לאומית, המודל שישלב את ערכי העבר עם אתגרי ההווה. בתחילת כתבתו ציין שהמציאות שלנו שונה מאוד מזו שחזה הרצל בשלהי המאה ה-19: "הרצל הבין כי גילויי האנטישמיות מחריפים והסיק שעל היהודים להקים לעצמם בית לאומי על אדמה משלהם – אדמה שמעבר להיותה קרקע, תהווה מקור הגנה ומקום שבו כל יהודי ירגיש ראוי, שווה, מוערך ובטוח...".[3]

ב"הארץ – גלריה" פורסם ראיון עם האמנית נטי ליבר שפר, וזאת על רקע הצגתה במוזיאון ישראל של תערוכת יצירותיה המוקדשות לעבר ההיסטורי, בדגש על סמלים, דמויות ורעיונות אלטרנטיביים מן העבר הציוני שנדחקו לשוליים וחדלו מלהתקיים. בין השאר ציירה ליבר שפר את "סירת אלטנוילנד" – המשקפת את חזו­נו של הרצל, כפי שביטא אותו בספרו "אלטנוילד". "במרכז הסירה ניצב שולחן הכתיבה של הרצל, שאותו שיחזרה ליבר שפר מתוך תצלום היסטורי של הרצל ואימו. מאחוריו נראית מעין עיר רנסנסית סימטרית וריקה מאדם, המורכבת ממבנים כמו בית הספר אליאנס לתורה ומלאכה, גימנסיה הרצליה, בית היתומות טליתא קומי, ארמון יריד המזרח וקולנוע מאי – הראינוע הראשון של חיפה...".[4]

מיכאיל בוקוב סיפר לקוראי העיתון בשפה הרוסית – "מוסט" – על התיישבות היסטורית של היהודים בעזה ועל המאורעות שגרמו להיעלמותה. הרצל הופיע בכתבה בתור "תמונת שחור-לבן" – הפריט היחיד שלא שברו או שלא בזזו מביתו של הרב במסגרת הפוגרום בחברון בשנת 1929. סביב תמונתו של חוזה המדינה תלו פורעים תחתון נשי מגועל בדם.[5]

הראיון עם ח"כ אביגדור ליברמן התפרסם ב"מעריב - סופהשבוע". המרואיין ביקר קשות את ראש הממשלה ואת מפלגות הקואליציה. בין היתר ציין, כי "...בניגוד לכל המסורת של התנועה הרוויזיוניסטית, המושג של ימין חילוני לא קיים אצלנו. כשאתה מגיע לבית ז'בוטינסקי, אתה רואה שלושה פסלים: הרצל, ז'בוטינסקי, טרומפלדור. שלושתם היו אתיאיסטים מובהקים". בהמשך טען ליברמן, כי מפלגות יהדות התורה וש"ס הינן אנטי-ציוניות. גם המפלגת הציונות הדתית - שלא דוגלת בכל האידיאלים הליברליים של הרצל. לאחר מכן הוסיף: "מה זה מדינת ישראל? מה זה מדינה יהודית? צריך לעבוד לפי הוראות היצרן! כוונתי ל'אלטנוילנד' של הרצל".[6]

ב"ג'רוזלם פוסט" ציינו 120 שנה למותו של הרצל. לצד סקירה קצרה של תרומתו לציונות, צוינה ההשראה ששימשו דמותו וחזונו למנהיגי המדינה וכן נעשתה הקבלה בין שני הבנימינים (הרצל ונתניהו).[7]

ב"עולם קטן" פורסם הראיון עם הסופר והעיתונאי ד"ר אבישי בן חיים. בין שפע הדברים התייחס בן חיים גם לנושאים של יהדות, של השכלה והאנטישמיות. לדעתו, "אומנם תנועת ההשכלה נכשלה. החלום שלה, שהוא החלום הגדול של השמאל, שאפשר לנצח את האנטישמיות, נגוז. אגב, השמאל הישראלי עדיין אומר שאם נשתנה, זה עשוי לקרות. אבל חז״ל כבר אמרו לנו שהאנטישמיות היא נצחית, ׳הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב׳. אחרי שנכשלה תנועת ההשכלה הופיעה הציונות על ברכי כישלון תנועת ההשכלה. הרצל הבין שיש סכנה להמשך קיומו של העם היהודי, ולכן הביא את הרעיון של המדינה".[8]

דימיטרי שומסקי בירך את האיחוד בין "עבודה" ל"מרץ", שיבח את העומד בראש מפלגת "הדמוקרטים" (יאיר גולן), פירט את מצעו ואת תוכניותיו, וכן ביקר את הממשלה ואת כלל כוחות הימין. בין השאר כתב שומסקי: "נתניהו הוא פנומן... והוא עומד בתולדות העם היהודי בשורה אחת עם תיאודור הרצל ודוד בן-גוריון, אם כי מסיבות הפוכות: הללו מילאו תפקיד מכריע בתקומתו הלאומית המודרנית של עם ישראל, בעוד נתניהו הוא הגורם המ­שחית והמחריב בהוויית חיי העם היהודי בממדים קוסמיים".[9]

ב"אסכולה" ד"ר עינת שטרן פרסמה מאמר על תרומתן של נשים במסגרת המלחמה בעזה ובכלל. בין היתר ציינה הכותבת: "הציונות מעיקרה הייתה תנועה שוויונית. הרצל קרא לשילוב של נשים בתנועה הציונית, היו צירות בקונגרסים היהודיים, לנשים הייתה זכות בחירה שווה ומלאה במערכות הפוליטיות...".[10]

ב"ידיעות אחרונות" אבי שילון ביקר את רה"מ נתניהו על כישרון הנאום שלו. ברקע היסטורי קצר ששילב, שבו הופיעו נואמים ונאומים חשובים, הופיע גם הרצל ונאומו בקונגרס הציוני הראשון.[11]

קק״ל הפיקה בול חדש לציון 120 שנים למותו של חוזה המדינה. על הבול משתקפת דמותו של הרצל על רקע נופי ארץ ישראל - שדות, עצים ומאגרי מים, ועל פניו מבט של אדם הצופה בחזונו שהתגשם. לטענת יו״ר קק״ל, יפעת עובדיה-לוסקי: "דמותו של הרצל מהווה עבורי את הערכים שאני דוגלת בהם ושואפת להעביר בכל הפעילות הענפה שלנו כקרן קיימת לישראל, כך שזהו צעד מתבקש להקדיש לו את הבול הזה".[12]

בדברי הספד שנשא ד"ר רז מוסטיגמן בהלוויית רעיתו חווה, הוא ציין את הסמליות שנגעה לנקודות חשובות בחייה: עסקה בחקר ציונות והלכה לעולמה בכ' בתמוז – היארצייט של הרצל.[13]

במאמרו ב"עולם קטן", בהסתמך על מקורות ודעות של מומחים, הדגיש איתמר סג"ל את זיקתו החזקה של הרצל ליהדות וזאת על מנת להפריך את הטענות הרווחות, כי חוזה המדינה היה "מתבולל ומנוכר" ורצה להקים מדינה יהודית חילונית.[14]

תוך שימוש בציטוטים מקוריים מן הדיונים מעוררי המחלוקת, הציג נחשון מאיר שפיגלמן את פועלו של הרצל במסגרת הקונגרסים הציוניים שבהם השתתף, ועמד על כשרונו הפוליטי ועל נאמנותו לרעיון הציוני.[15]

משה ניסנבוים ביקר את הנהגת מוזיאון הרצל בגין נטייתה המגמתית לטובת קידום הרעיונות הפוליטיים של כוחות השמאל, דבר שבא לידי ביטוי בהשמטת תחומים שהרצל ראה בהם חשיבות מרובה.[16]  

הרב ראובן פיירמן כתב על המאבק שבין הלאומיות לאוניברסליות בתקופתנו ועל הקשר שלהן ליהדות, לציונות ולאמונה המשיחית. בהקשר האחרון צוין, כי לפי הרב קוק הרצל שייך לכוח משיח בן יוסף, דבר שבא לידי ביטוי לא רק בגימטריה אלא גם בפעילותו הציונית.[17]

על סמך "אלטנוילנד", ארנון סגל פירט ב"מקור ראשון" על חזונו של הרצל לגבי הקמת בית המקדש ותפקודו.[18]

על רקע פרישתו ממרוץ הנשיאות של הנשיא ביידן, נודע שבשנת 2010 אמר ליד קברו של הרצל: "לא צריך להיות יהודי כדי להיות ציוני. אני ציוני".[19]

ב"הארץ" דינה פורת עמדה על כישוריו התיאטרליים של חוזה המדינה והדגימה כיצד זה בא לידי ביטוי לא רק בקריירה המחזאית של הרצל אלא גם בתוכניותיו ובפועלו הציוני.[20]

על אף המציאות הקשה והנבואות הפסימיות, הביע מיכה הלפרין ב"ג'רוזלם פוסט" אופטימיות לגבי עתידה של ישראל. על מנת לעודד את קוראיו, הזכיר את הרגעים הקשים בתולדות עם ישראל ואת אבות הציונות (הרצל וגורדון) שנאבקו למען עתיד טוב יותר של עם ישראל.[21]

 

[1] ספיר ויץ, כרמית. רלוונטי מתמיד. מעריב – המגזין (3.7.2024), עמ' 1, 6; ספיר ויץ, כרמית. רלוונטי מתמיד. מעריב מקומונים –  תל אביב (5.7.2024), עמ' 1, 4-5.

[2] הררי, זאב. נירים ברקיע ועל הבד. זמן קיבוץ (4.7.2024), עמ' 25.

[3] לבנה, תום. החזון הציוני זקוק לרענון. ישראל היום! (5.7.2024), עמ' 29.

[4] חובב, אופיר. "אנחנו לוקחים את הציונות כמובנת מאליה כאילו אין דרך אחרת". הארץ - גלריה (8.7.2024), עמ' 1-3.

[5] בוקוב, מיכאיל. להסתלק מעזה. מוסט (8.7.2024), עמ' 8. (רוסית)

[6] רייבה ברסקי, אנה. אזהרת ליברמן. מעריב - סופהשבוע (12.7.2024), עמ' 22-23.

[7] Herzl, Tova. The test of the two Benjamins. The Jerusalem Post  (21.7.2024), p. 11.

[8] גדליה, נדב. בגלל המלחמה קיבלתי עליי שאני לא מדבר בנושאים שנויים במחלוקת...". עולם קטן (19.7.2024), עמ' 22-23.

[9] שומסקי, דימיטרי. פתרון שתי המדינות יצטרך לחכות. הארץ (16.7.2024), עמ' 11.

[10]  שטרן, ענת. בתא הטייס, בצריח הטנק, ובכל מקום שצריך אותן. אסכולה (15.7.2024), עמ' 46-49.

[11]  שילון, אבי. לדבר אל ההיסטוריה. ידיעות אחרונות (25.7.2024), עמ' 2.

[12]  בול זיכרון. ישראל היום! (25.7.2024), עמ' 32.

[13]  מוסטיגמן, רז. הבת השישית של צלפחד. מקור ראשון - שבת (26.7.2024), עמ' 5.

[14]  סג"ל, איתמר. הרצל האמיתי. עולם קטן (26.7.2024), עמ' 20-21.

[15]  שפיגלמן, נחשון מאיר. אם תרצו, אין זו אגדה.  עולם קטן (26.7.2024), עמ' 24-25.

[16]  ניסנבוים, משה. מה קורה במוזאון הרצל? עולם קטן (26.7.2024), עמ' 21.

[17]  פיירמן, ראובן. להציל את משיח בן יוסף. עולם קטן (26.7.2024), עמ' 8-9.

[18]  סגל, ארנון. "בית המקדש הוקם מחדש כי הגיע הזמן לכך". מקור ראשון (26.7.2024), עמ' 13.

[19]  ליאורה. מעריב - המוסף (26.7.2024), עמ' 41.

[20]  פורת, דינה. המחזאי שהפיק את מדינת היהודים. הארץ - תרבות וספרות (26.7.2024), עמ' 1.

[21] Halperin, Micah. I have faith in the future. The Jerusalem Post  (30.7.2024), p. 9.