הרצל בתקשורת

 

מאת ד"ר אנטון ברקובסקי

 

בעיתונות

 

ב"כלכליסט" ביקרו את הכנסת והממשלה על "מבול של חוקי ההנצחה", בעוד שמשנות התשעים ועד הממשלה הנוכחית עברו רק שבעה חוקי הנצחה (ביניהם של הרצל).[1]

ב"ג'רוזלם פוסט" התייחסו לכתביו של עיתונאי וסופר יהודי, הידוע בדעותיו האנטי-ישראליות, האנטי-ציוניות ואף האנטישמיות - פיטר ביינארט. עיקר הביקורת נגד ביינארט נגעה בהתעלמותו המופגנת מהאנטישמיות ההיסטורית והמודרנית, באירופה, בעולם הערבי ובכלל. הרצל הופיע בכתבה על מנת להזכיר את נחיצותה של הציונות בתקופתו לנוכח האנטישמיות הגואה והפתרונות השונים שהוצעו בנידון.[2]

ב"מקור ראשון - דיוקן" הצביעו על ייחודיותה של יהדות הונגריה לדורותיה, דבר שבין היתר הוביל להופעתו של הרצל ושל פעילים ציוניים אחרים.[3]

ד"ר יובל לבני הפריך את האגדה האורבאנית, לפיה הנביא יחזקאל התגורר ב"תל אביב". חוזה המדינה הופיע בכתבה בהקשר לתרגום ספרו - "אלטנוילנד" - מאת חיים סוקולוב, אשר קרא לו "תל אביב".[4]

ב"סגולה" הופיעה כתבה מורחבת על אודות הביוגרפיה, רעיונותיו ומורשתו של הלל צייטלין. בין השאר צוין, כי לאחר שנדחתה תכנית אוגנדה עזב צייטלין את התנועה הציונית לטובת קידום פתרונות טריטוריאליים אחרים. הרצל הופיע בכתבה בתור איור: גלויה גרמנית מראשית המאה העשרים, שבה דיוקנו של חוזה המדינה וברקע - עם ישראל יוצא מהגלות בהובלת מלאך האוחז ברגלו.[5]

ב"מצב הרוח" התייחסו לרעיון הצובר תאוצה בחברה הישראלית של הטרנספר וסיפוח היו"ש. הכותב סבור שתוך בדיקת הרעיון או במהלך ישומו אין להסתמך על גורם גאופוליטי זר. לטענתו, "... אי אפשר שהאמריקנים יהיו יותר ציונים מהרצל ויותר ימנים מגנדי, ואנחנו נשב בתדהמה...".[6]

אדם אקרמן כתב על חנה סנש ומורשתה. חוזה המדינה הוזכר בהקשר של התלהבותה של סנש מספריו והיותו כמונה גם יליד בודפשט. בנוסף, צוין הארכיון הציוני שעל הר הרצל, בו נמצאו המסמכים על אודות סנש, ומקום קבורתה של חנה, באתר הזיכרון של הר הרצל.[7]

ב"הארץ - גלריה" הופיעה כתבה פרסומית לספרו של עוז פרנקל המנתח את האמריקניזציה של ישראל בשנות ה-60-70 - " Coca Cola, Black Panthers, and Phantom Jets: Israel in the American Orbit 1967-1973". בכתבה הודגש, כי "התנועה הציונית שייכה את עצמה מלכתחילה אל "המאה האמריקאית", כפי שציין גם הרצל ב"מדינת היהודים".[8]

ב"עולם קטן" כתבו על היסטוריה יהודית של חבל עזה והדגישו את חשיבותו לפרויקט הציוני: "מימי הרצל דרך בן-גוריון ויגאל אלון נוכחים שראשי הציונות ראו בחבל עזה בטבעיות חלק ממדינת ישראל וסברו שחשוב מאוד לאחוז בו הן מסיבות ערכיות ציוניות והן מסיבות ביטחוניות...".[9]

בעז דרומי כתב על ביוגרפיה ומורשתו של הרב יוסי שריד - חלוץ השיטה של גרעינים תורניים. בכתבה הודגש הקשר המשפחתי והרוחני בין הרב למשפחתו של הרצל.[10]

ב"הארץ" כתבו על הצלחתה של האופרה בשפה האנגלית "מדינת היהודים". האופרה מבוססת על דרכו הציונית של חוזה המדינה ומערבת גם מוטיבים מחייו המשפחתיים. הבמאי והמלחין של האופרה חלקו עם הקוראים בראייתם על דמותו הטרגית של הרצל.[11]

ב"ג'רוזלם פוסט" הזכירו על הכינוס המתקרב של הקונגרס הציוני העולמי וסקרו את שורשיו של המושג "ציונות". הובהר שהרצל לא היה הראשון שהשתמש בו.[12]

ב"ידיעות אחרונות - 24 שעות" הופיעה קריקטורה, בה במגרש כדורגל עומד הרצל עם ידיים מורמות ומולו ניצב מפגין סקוטי עם השלט "Show Israel the Red Card".[13]

דימיטרי שומסקי ביקר קשות את "תוכנית הטרנספר" של הנשיא טראמפ ואת כלל "הטרנספריסטים". לטענתו, טרנספריזם מעולם לא היה חלק מהדנא הרעיוני של הציונות המודרנית: המשפט ״ארץ ללא עם לעם ללא ארץ״ היה סיסמתו של ישראל זנגוויל, שמעולם לא היה ציוני; זיבוטינסקי ב"קיר ברזל" התנגד ל״הרחקתם של הערבים מארץ־ישראל"; גם המשפט מיומנו של הרצל - ״נשתדל להעביר את האוכלוסייה הענייה אל מעבר לגבול בלי שישימו לב, על ידי כך שניצור מקומות עבודה בארצות המעבר, אך נמנע מהם קבלת כל עבודה בארצנו שלנו״ - נכתב כחלק מחזון מבולבל ביחס להשתלטות על ״רפובליקות דרום-אמריקאיות״ כלשהן ולא על ארץ ישראל. עוד הודגש, כי במשפט הבא רשם הרצל, כי ״מובן מאליו שנתייחס בסובלנות ובכבוד לבעלי אמונות אחרות, נגן על רכושם, על כבודם ועל חירותם באמצעי הכפייה הקשים ביותר״.[14]

ב"הארץ - גלריה" הופיע פרסום של האופרה "תיאודור", המבוססת על חיי הרצל.[15]

ב"ג'רוזלם פוסט," גריר פיי קשמן התייחסה לטענת מתנגדי הנשיא הרצוג בנוגע לחוסר הופעתו בכיכר החטופים בתל אביב. הכותבת הדגישה שהרצוג נלחם למען החטופים בכל הפורומים האפשריים, כולל בבודפשט - מקום הולדתו של חוזה המדינה.[16]

 

[1] טייטלבאום, שלמה. מבול של חוקים. הנצח לי ואנציח לך. כלכליסט (6.2.2025), עמ' 33.

[2] Teller, Neville. Zionism rejected. The Jerusalem Post Int (7.2.2025), p. 26.

[3] שנבל, אריאל. קושיה הונגרית. מקור ראשון - דיוקן (7.2.2025), עמ' 34-39.

[4] לבני, יובל. העיר שלא היתה. הארץ- מוסף הארץ (7.2.2025), עמ' 44-45.

[5] בר-און, שרגא. מבקש אל בערפל. סגולה (10.2.2025), עמ' 28-39.

[6] דובוב, יונתן. מחליפים את המשוואה: טרנספר לערבים, אדמה ליהודים. מצב הרוח (14.2.2025), עמ' 14.

[7] אקרמן, אדם. הפינה ההיסטורית: הכישרון הספרותי הנחבא של גיבורת המופת היהודית. העיר כל העיר - שבועון ירושלים (14.2.2025), עמ' 16-17.

[8] שגב, תום. כשהגזוז הפך לקוקה קולה. הארץ - גלריה (14.2.2025), עמ' 54.

[9] אברהמוף, שגיא. נעים להכיר: ההיסטוריה הציונית של חבל עזה. עולם קטן (14.2.2025), עמ' 10.

[10] דרומי, בעז. החלוץ התורני. עולם קטן (14.2.2025), עמ' 10.

[11] Nechin, Etan. First English-language opera about Herzl takes on his life and legacy. Haaretz (17.2.2025), p. 8.

[12] Cashman, Greer Fay. Grapevine. The Jerusalem Post (19.2.2025), p. 13.

[13] אטלמן, ליאו. אופסייד. ידיעות אחרונות - 24 שעות (20.2.2025), עמ' 15.

[14] שומסקי, דימיטרי. כן, הטרנספר מנוגד לציונות. הארץ (26.2.2025), עמ' 13.

[15] חיטרון, חגי. לוח קונצרטים. הארץ - גלריה (27.2.2025), עמ' 11.

[16] Cashman, Greer Fay. Grapevine. The Jerusalem Post (28.2.2025), p. 21.