הרצל בתקשורת

 

מאת ד"ר אנטון ברקובסקי

 

בעיתונות

 

הונחה אבן פינה לפארק האגמים של נשר. הפארק יישא שם "נוילנד" בהשראת ספרו של חוזה המדינה.[1]

ב"מקור ראשון - שבת" הופיעה כתבת ביקורת לספר הביוגרפיה החדש של מרטין בובר ("מרטין בובר: חיים של אמונה וסתירה" מאת פול מנדס-פלור). הפרק השני של הספר עוסק בניטשאניות של בובר הצעיר, בפעילות הציונית המוקדמת שלו וביחסו המורכב אל הרצל.[2]

על סמך כתביו של חוקר הקבלה גרשם שלום ועורך כתביו - אברהם שפירא, ב"הארץ" כתב על ההיסטוריה של מגן דוד בתור סמל יהודי וציוני. לטענת שלום, "... דווקא בימי שיא התפשטותו במאה ה-19 ריקנותו התוכנית של המגן דוד היתה עדות לשקיעת היהדות. ואז עלתה הציונות שביקשה לחדש את פני האומה. המגן דוד כיכב בראש הגיליון הראשון של Die welt, כתב העת הציוני שערך הרצל, ונעשה סמל הציונות בקונגרס בבזל, לא כמגלם תוכן דתי של היהדות בעבר אלא כמסמל לאומי של תקוות העתיד".[3]

אורי פיליחובסקי סבור שבציונות מתפתחת "אורתודוקסיה", וזאת על אף שמהבחינה ההיסטורית מדובר בתנועה גמישה, בעלת זרמים שונים בתוכה. בין הדוגמאות לגיוון ושונות שבתוך הציונות לצד הגרעין הקשיח הכותב הזכיר ב"ג'רוזלם פוסט" את "תוכנית אוגנדה" של הרצל.[4]

במכתב למערכת "הארץ", על רקע הויכוח על אופי המדינה והרכבת הקואליציה עם מפלגות ערביות, הכותב ביקש להזכיר את חזונו של הרצל בנוגע למדינת היהודים: "הוא חלם על מדינה יהודית דמוקרטית וחילונית שלדת אין בה שליטה פוליטית, וציין בכ­תיבתו כי הדת צריכה להישאר בבתי הכנסת. האם יש ספק כלשהו ששיתוף הערבים בניהול המדינה אינו מתיישב עם ערכי הדת כפי שמיוצגים על ידי הגאונים הדתיים בממשלה?...".[5]

יומניו הפרטיים של הרצל תורגמו מצרפתית וגרמנית לעברית והועברו לפורמט דיגיטלי. מהיומן, לצד חוויותיו האישיות, נחשפים פרטים רבים על פעילותו הציונית של הרצל, בין היתר על מה שקרה מאחורי ובמקביל לקונגרסים או בביקורים של חוזה המדינה אצל שליטים, או במסגרת מסעו בארץ. לדבריו של מוביל הפרויקט, ארדון בר חמא,: ״הרצל, שהאמין בכל ליבו בכוח הטכנולוגיה לעצב חברה מתקדמת, דמיין את המדינה היהודית כמגדלור של חדשנות. אין ספק שהוא היה נרגש מההזדמנות לחבר את הציבור עם כתביו באופן ישיר, מלא ומדויק יותר מאי פעם״. בתורו, סגן יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית (דרור מורג) הוסיף: ״בימים מטלטלים בחברה הישראלית חשוב שנחזור למקורות הציוניים ולחזון חברת המו­פת שאליו כיוון הרצל. הנגשת כתביו היא צעד גדול בכיוון זה״.[6]

לצד ביקורת חריפה כלפי "מסית ומדיח, שהרעיונות הלאומיים שהפיץ הובילו לשמד רוחני מיליוני יהודים רח"ל...", ב"הפלס" צוטטו מספר קטעים מיומנו של הרצל, האלה שלכאורה מצביעים על "התוכנית המקורית" של חוזה המדינה – רצונו לנצר את העם היהודי.[7]

ב"שישי בגולן" אורי הייטנר הצביע על ההזדמנות לעלייה המונית ממדינות המערב לאור האנטישמיות הגואה. מבחינתו, מדובר ביישום של אחת הגישות במסגרת הרעיון הציוני, לצד הגישה "לבנות ולהיבנות" ו"ליצור חברה למופת". את הצידוק לטענתו מצא אצל חוזה המדינה: "מקובל שהרצל יצר את הציונות בשל האנטישמיות, אך הוא גם אמר שהחזרה ליהדות קודמת לחזרה לארץ היהודים והוא כתב את האוטופיה "אלטנוילנד", שבה צייר את המדינה היהודית כמדינת מופת".[8]

ב"הארץ - גלריה" הופיעה כתבת פרסומת לספרו החדש של יובל שמעוני - "הסופרים והקיסרים". בחלק השני של הספר, שנוגע בתקופת סבא-רבא של שמעוני, מוזכר לטובה אחד העם (אבי הציונות הרוחנית-תרבותית) ומועברת ביקורת על "המתיישבים העריצים" שלכאורה מעידים על ניצחונה של הציונות המדינית של הרצל. לדברי הכותב המשבח את הספר, שמעוני "... מתגלה כמסאי סוער מהליגה של הרצל, אחד העם, ז'בוטינסקי, ברנר, א"ד גורדון".[9]

ב"ידיעות אחרונות" בן-דרור ימיני כתב על השמאל "הווקיסטי" והאנטישמי במערב, על מנהגיו, רעיונותיו ושיטותיו. בין השאר הכותב הצביע על השימוש שעושים כוחות השמאל הללו ב"מדינת היהודים" של הרצל ובציטוטים המוצאים מהקשרם של חוזה המדינה, וזאת כדי להוכיח לכאורה את הקשר של הציונות לקולוניאליזם.[10]

בגלריית תיאטרון היהלום ברמת גן הוצגה התערוכה ״מבט לאחור ומבט קדימה״. אחת היצירות מאת האמנית מיכל אדם נקראת "החזון הציוני והייאוש". בה מוצג הרצל יושב על אופנוע ישראלי, "מיואש, בודד ובורח".[11]

יובל קרני שאל מספר חברי כנסת מהאופוזיציה על המצב הפוליטי במדינה לקראת הבחירות המתקרבות ועל רקע פיצול במחנה המתנגד לממשלה הנוכחית. חוזה המדינה הוזכר בהתייחסותו של הח"כ אביגדור ליברמן למגזר החרדי. לטענתו, מדובר ב"בעיה הגדולה מכולם... ממש מדינה בתוך מדינה... מערכת החינוך שלהם מחנכת את הילדים למשהו אחר לגמרי. אין בה מילה על ציונות, על הרצל, על ז'בוטינסקי או בן-גוריון".[12]

ב"ג'רוזלם פוסט" הופיעה כתבת פרסומת של מלון-בוטיק ירושלמי - "הרוח של הרצל" (Spirit of Herzl Hotel). המלון מקושט בסמלים ציוניים, מופיעים בו קטעי ספרות וקומיקסים בנושא, מוצגים בו דיוקנים של פעילים ציוניים רבים, וביניהם הרצל ותומכיו.[13]

אדם סקוט בלוס ניסה לספק הגדרה משלו לציונות, להסביר את מטרותיה, עברה ועתידה לכל אלה שלא מבינים אותה כהלכה. הרצל הוזכר בתחילת הכתבה, בהקשר ליחסו לדת היהודית. הובהר, כי הביטוי של חוזה המדינה "היהודים צומצמו לאמונת אבותיהם בלבד" לא הובן נכון. הרצל לא קרא לנטישת היהדות, אלא אבחן מה אלפיים שנה ללא ריבונות עשו לחיים היהודיים: "האמונה נותרה נושאת את מה שהיתה פעם ציוויליזציה שלמה".[14]

ב"ג'רוזלם פוסט" ד"ר נגה רוזנפרב כתבה על מאפייני הז'אנר של "היסטוריה אלטרנטיבית". לצד זה עשתה פרסומת למשחק קלפים "מסע בזמן" מאת יובל מלחי. המשחק חושף את השחקנים לדמויות מפתח ולאירועים מכוננים בהיסטוריה, וביניהם הרצל והקונגרס הציוני.[15]

ב"ישראל היום" דרור בר יוסף עמד על חשיבותה של תרבות עברית והתמיכה בה, ויצא נגד הדרה של אמנים על רקע זיקתם הפוליטית. ברקע היסטורי הוזכר רבות ז'בוטינסקי והאפליה של אמנים, בייחוד האלה השייכים לתנועה הרוויזיוניסטית לדורותיה. הרצל צוין בכתבה ברפרוף: בשורה עם שאר הוגים ציוניים (ז'בוטינסקי, י. ח. ברנר וא. ד. גורדון) - האלה שעיצבו "...שפה שמטרתה  שינוי באורי חייו ובאופיו של היהודי הגלותי".[16]

במוסף של "הארץ" פורסמה כתבה ביוגרפית לזכרו של המשורר חיים גורי. בכתבה הודגשו שורשיו ההונגריים של גורי, שליחתו להונגריה מטעם "ההגנה" לאחר השואה, צוטט קטע מתוך שירו "מראות גיחזי" המקביל את תנוחתו של הגיבור הלירי לזו של חוזה המדינה בבזל ("... נשענתי על מעקה הגשר דומה להרצל מהרהר...") וכן הודגשה חוסר ההצלחה של התנועה הציונית בהונגריה. בנושא זה, הוזכר מכתבו של הרצל לחבר פרלמנט יהודי מתנגד הציונות (10 במרץ 1903), בו חוזה המדינה מזהיר את יהודי הונגריה מפני הפורענות האנטישמית על אף הפטריוטיות והטמעתם לכאורה בחברה.[17]

גיא רולניק ביקר קשות את ראש הממשלה על נאומו בכנס מיוחד לרגל יום השואה על כך שבכנס לא נוכחו נציגי אירופה הנאורה והליברלית (לעומת "אוסף של מכובדים שמציגים גרסה חדשה, מעוותת של המערב"), על כך שהוא אינו מסוגל להוביל מאבק נגד האנטישמיות, וכן על כך שנתניהו ציטט באופן מניפולטיבי מחוזה המדינה. לטענת רולניק, "הרצל הבין שעתיד העם היהודי לא ייקבע בכוח צבאי או בזהות, אלא ביכולת להשתלב בציוויליזציה שמגבילה כוח, מגנה על אמת ומציבה אחריות מעל יצרים. הוא הבין שהאנטישמיות אינה רק שנאה עתיקה, אלא תוצר של מערכת תקשורת, תמריצים כלכליים ופוליטיקה שמאבדת ריסון".[18]

 

[1] שליסמן, רועי; גלעדי, בתיה, "נוילנד יצא לדרך". מעריב - השבוע (1.1.2026), עמ' 18.

[2] מאור, זוהר. דיאלוג בחשיכה. מקור ראשון - שבת (2.1.2026), עמ' 18-19.

[3] אוחנה, דוד. סמל העם היהודי. הארץ - תרבות וספרות (2.1.2026), עמ' 2.

[4] Pilichowski, Uri. Zionism’s developing orthodoxy.The Jerusalem Post (4.1.2026), p. 9.

[5] צוקרמן, אילון. הרצל, ככה חזית? הארץ (4.1.2026), עמ' 11.

[6] אדרת, עופר. אם תרצו, יש פה הגשמה. הארץ (8.1.2026), עמ' 12;

Aderet, Ofer. Now available online, the diaries of Theodor Herzl. Haaretz (11.1.2026), p. 6.

[7] ישראלי, ש. התוכנית המקורית של מחולל התנועה הציונית. הפלס (16.1.2026), עמ' 19.

[8] הייטנר, אורי. אתגר המיליון. שישי בגולן (9.1.2026), עמ' 20-21.

[9] פלדמן, אביגדור. בין קפקא לניר עוז. הארץ - גלריה (9.1.2026), עמ' 51.

[10] ימיני, בן-דרור. ברית הבריונים.  ידיעות אחרונות - המוסף לשבת (9.1.2026), עמ' 13.

[11] גלילי, יהורם. לאפשר לאמנות לשמש כשפה של ריפוי, עדות ותקווה. מעריב מקומונים - זמן צפון (9.1.2026), עמ' 10.

[12] קרני, יובל. "השמאל בוגד במנהיגיו. הטהרנות הורגת אותו". ידיעות אחרונות - מוסף השבת (16.1.2026), עמ' 17.

[13] Blas, Howard. Spirit of Herzl Hotel.The Jerusalem Post- in Jerusalem (16.1.2026), pp. 10-11.

[14] Scott Belos, Adam. What is Zionism?The Jerusalem Post (16.1.2026), p. 18.

[15] רוזנפרב, נגה. מה אם? המסע המרתק אל ההיסטוריה האלטרנטיבית.  גבעתיים פלוס (16.1.2026), עמ' 26-27.

[16] בר יוסף, דרור. מדינת ישראל נגד היהודי החדש.  ישראל היום! (29.1.2026), עמ' 22.

[17] נייגר-פליישמן, מרים. לאילו גופות התכוון חיים גורי ב"הנה מוטלות גופותינו". הארץ - תרבות וספרות (30.1.2026), עמ' 26-27.

[18] רולניק, גיא. ל"מגן המערב" אסור לדרוך באירופה. הארץ The Marker Week- (30.1.2026), עמ' 4.