ספר זה עוסק במקומן של עדות המזרח במפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל). מפלגה זו הוקמה בשנת 1930 - בתקופת המנדט הבריטי בארץ - על ידי איחוד שתי מפלגות הפועלים - 'אחדות העבודה' ו'הפועל הצעיר'. בסיס מפלגת מפא"י היה מזרח-אירופי: היא אימצא את מורשת שילוב הלאומיות היהודית והסוציאליזם, שפיתחו יהודי מזרח אירופה; ראשי המפלגה ומנהיגיה, כמו רוב ניכר מחבריה, נולדו וגדלו במזרח-אירופה, ביניהם: דוד בן גוריון, ברל כצנלסון, יצחק בן-צבי ודוד רמז.
לפני הקמת המדינה ב-1948 מפא"י לא נאלצה להתמודד עם סוגית עדות המזרח, מפני שכמות בני עדות אלה ביישוב היהודי בארץ ישראל הייתה קטנה מאוד. לאחר הקמת המדינה עלו לארץ רבבות עולים מזרחיים, ששינו את אופייה של החברה הישראלית לחלוטין. מפא"י הייתה חייבת לעמוד מול שאלת עדות המזרח מבחינה אידאולוגית, פוליטית וגם אלקטורלית - היא הייתה חייבת לגייס את בני עדות המזרח להצביע לה כדי לשמר את כוחה כמפלגת השלטון, וכך עשתה עד לשנת 1977, עת המהפך הפוליטי.
ספר זה מביא את סיפור חייהן של שתי דמויות מרכזיות במפא"י ובמפלגת העבודה מבני עדות המזרח - שלמה הלל ואהרן אוזן.
