Herzl Institute מוסד הרצל לחקר הציונות - ישראל והרצועה: העשור הראשון 1957-1947

ישראל והרצועה: העשור הראשון 1957-1947

arnongolanראשיתה של רצועת עזה היה בתהליך שהביא לקבלת החלטת החלוקה של האומות המאוחדות בכ"ט בנובמבר 1947, עובדת קיומה נקבעה בהסכם שביתת הנשק שנחתם בין ישראל לבין מצרים בפברואר 1949 וגבולותיה כוננו בהסכם פשרת השעה שנחתם כשנה לאחר מכן. למרות הסכמים אלו המשיכה לשרור מציאות של אלימות לאורך הקו שחצץ בין הרצועה שאוכלוסייתה שולשה עם הגעתם של עשרות אלפי פליטים פלסטינים לתחומה לבין מדינת ישראל שעיבתה והרחיבה את מערך ההתיישבות היהודי בצפון ובמערב הנגב ויצרה סביב הרצועה את המרחב היישובי של ספר עזה. מצרים שהרצועה נותרה תחת שליטתה סירבה להכיר בקו שביתת הנשק כגבול קבע ובקיומה של מדינת ישראל בכלל. לאורכו של הקו התפתחה מלחמת גבולות שראשיתה באביב 1949 ושנמשכה עד לפרוץ מלחמת סיני בשלהי אוקטובר 1956. ישראל מצדה ערכה תכניות לכיבוש הרצועה שכללו העברה חלקית או מלאה של תושביה הערבים אל מחוץ לתחומה. בימי מלחמת סיני השלימה ישראל את כיבושה של רצועת עזה בלחימה שנמשכה כיומיים. למרות שבקרב הציבור ובממשלה בישראל שרר קונצנזוס כמעט כללי בדבר הצורך בסיפוח הרצועה, לחצן של ארה"ב וברה"מ ושל המערכת הבינלאומית בכללה הביא לסיום תקופת השלטון הישראלי הראשון ברצועת עזה במרס 1957.

במהלך של כעשור התקבעה הרצועה כאזור גיאופוליטי מובחן בתחומה של ארץ ישראל המנדטורית לשעבר. רצועת עזה היתה למרחב המאוכלס בצפיפות שמרבית תושביו פליטי מלחמת 1948, חסרי כול ונתונים לחסדי אונר"א, סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים שפעלה מטעם ארגון האומות המאוחדות. בספר עזה הוקם מערך יישובי יהודי שלמרות שהתפתחותו לא היתה חפה מבעיות, היה הישג מרשים של האסטרטגיה ההתיישבותית הישראלית שתכליתה היתה חיזוק השליטה באמצעות עיבוי  ההתיישבות היהודית בפריפריה ולאורך הגבול. רצועת עזה וספר עזה היו תוצר של השינוי המרחבי תולדת המלחמה שהביא לפיצול מרחב מישור החוף הדרומי לשני חבלי ארץ שבינם הפריד קו של איבה ואלימות. אך גורלם נותר כרוך יחד עת היו ונותרו מוקד מרכזי של הסכסוך הישראלי-ערבי.