פרקים של היסטוריה תרבותית
הספר עוסק בסוגיות של ההיסטוריה התרבותית של עיצוב הזהות הישראלית. בבסיס שאלת הזהות ניצבת השאלה "מי אנחנו", שהתשובה לה ניתנת במידה רבה על ידי התשובות לשאלות "מה אנחנו זוכרים", ו"איך אנחנו זוכרים ומזכירים את מה שאנחנו אמורים לזכור". פרקי הספר מציעים תשובות שונות לשאלת התשתית הזאת בדגש על תכנון תבניות הנצחה ואפיון דפוסי זיכרון ציבורי.
הפרקים הראשונים עוסקים בהתפחות זיכרון השואה בישראל ובשאלת הנקמה שלא היתה, בהתחלות ובהתחלות מחדש השזורות בסיפור ייסודה ותולדותיה של תל אביב, ובתכנונם ובהקמתם של אתרי ההנצחה והאנדרטאות, המדגישים את הקשר בין נוף, היסטוריה, תרבות וזיכרון ציבורי. אלה כוללים את הנצחתם בשכונת בורוכוב בגבעתיים של קדושי העיירה גרוסולובה שנרצחו בפרעות 1919 באוקראינה, את האנדרטה במחנה המעבר 'גאולה' בעדן לזכר הנספים בדרכם לארץ במבצע מרבד הקסמים, ואת האנדטה שלא נבנתהלזכר פורצי הדרך לירושלים.
חלקו המרכזי של הספר מוקדש להיסטוריה הפוליטית של שיום רחובות בישראל כמנגנון הנצחה וככלי לעיצוב הזיכרון הציבורי. הפרקים העוסקים בקריאת רחובות על שם אישיםכמו זאב ז'בוטינסקי, יצחק רבין, ושתי לוחמות הפלמ"ח ברכה פולד ומרים שחור ועל שמות רחובות קולוניאליים בתקופת המנדט ולאחר הקמת המדינה משקפים מאבקים פוליטיים, ערכים חברתיים, תמורות אידיאולוגיות, ומה שלא פחות חשוב בהקשר הישראלי: שתדלנות. באמצעות דוגמאות מערים שונות פרקים אלה ממחישים כי שמות רחובות אינם רק אמצעי התמצאות, אלא הם נועדו גם להבטחת "הישארות השם" בזיכרון הציבורי ולכתיבתו של הסיפור הלאומי על שלטי הרחובות ועל המפות.
שני הפרקים האחרונים בוחנים אמצעים נוספים לעיצוב התודעה הציונית והישראלית באמצעות תרבות חזותית. משחקי הלוח "טיול בארץ" סייעו להטמיע ידע גאוגרפי והיסטורי ולהציג את ארץ ישראל כמולדת ציונית באמצעות מפות ודימויים, בעוד ששטרות הכסף של מדינת ישראל שילבו סמלים מהעבר היהודי עם דמויות המייצגות את המדינה החדשה. יחד, כל פרקי הספר מציגים כיצד זיכרון, הנצחה, מרחב, נוף, סמלים ודימויים חזותיים לקחו חלק בעיצוב הזהות הישראלית.
